← חזרה למאמר „השחרית הפלאית של העליה השניה”
„פונדק הרוחות” – בתיאטרון הקאמרי
יצירה או נושא
על המאמר
ביקורתו החריפה של חיים גמזו על הצגת הבכורה של פונדק הרוחות בתיאטרון "הקאמרי" מותחת אבחנה נוקבת בין עומק המחזה של נתן אלתרמן לבין כישלונו הבימתי. גמזו מוצא במחזה וידוי אישי וקיומי עמוק על מתיחת המתח שבין האמנות לחיים ועל הקרבת האהבה. לצד זאת, הוא מאשים את הבמאי גרשון פלוטקין שלא השכיל לקצץ ולנפות מליצות מיותרות בחלקו השני של הטקסט, ומטיח ביקורת קטלנית במשחקם של יוסף ידין, חנה מרון ונינט דינר, תוך שהוא מציין לטובה אך ורק את התפאורה של אריה נבון.
בסימפוזיון מ־11.1.1963 התייחס אלתרמן לביקורת.
על המאמר
במאמר הביקורת הידוע והנוקב "'פונדק הרוחות' - בתיאטרון הקאמרי" (עיתון הארץ, 1963), מציע ד"ר חיים גמזו ניתוח מעורב אך חריף להפקה הדרמטית מאת נתן אלתרמן. גמזו פותח בציטוט אירוני מתוך המחזה עצמו ("נזכרתי בגולם... הכסיל הזה מבין דבר מה") ומודה כי המתין במתח לקריאת הטקסט ולהצגה. בקריאה מוקדמת מצא גמזו במחזה עלילה פאוסטית ואפוס המזכיר את פאר גינט של איבסן בתוספת מקצבים מברכט, המכילה וידוי אישי חשוף של המשורר על התרסקות הרוחניות מול המציאות והקרבת האהבה הטהורה של נעמי למען קריירת הטרקלינים של חננאל.
עם זאת, גמזו קובע כי ההצגה הבימתית נכשלה קשות, בעיקר בחלקה השני:
• כשל הבימוי: גמזו מוקיע את הבמאי גרשון פלוטקין על שלא תפקד כעורך, לא קיצץ בדיגרסיות המייגעות (כגון מונולוג חובב המוזיקה ושיחת הנשים), והמיר את ה"צעקה השותקת" האלתרמנית בהדגשה קולנית ומלודרמטית.
• כישלון המשחק: גמזו מטיח ביקורת קשה בשחקנים הראשיים — יוסף ידין גילם חננאל "אנטי-פיוטי וכבד פה", נינט דינר (נעמי) דקלמה את רגשותיה כתלמידת תיכון, וחנה מרון (הפונדקית) הציגה התחנחנות הזרה לרוח המחזה וחיסלה את הזמר המרכזי ב"רציטטיב עילג".
• נקודת האור: אריה נבון מצוין כאיש המקצוע היחיד שהבין את המחזה ועיצב תפאורה אופטימלית ולאקונית, למרות התלבושות המגוחכות של ליאורה קצמן. גמזו מסכם כי קיצוץ עמוק, בימוי מאופק וחלופת שחקנים עשויים להפוך את המחזה לאבן פינה בדרמטורגיה הישראלית ואף הבינלאומית.

