← חזרה למאמר „מול תגמול מחיאות כפיים”
נתן אלתרמן: “כפל הפנים” של המשורר
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
מאמרו של מתי מגד מתחקה אחר "כפל הפנים" הארס-פואטי של נתן אלתרמן – הפרדוקס המכונן שבין המשאלה לברוא עולם עצמאי וחי החורג מן המילים, לבין ההכרה כי עולם זה מתקיים אך ורק בתוך גבולות השיר והשפה. מגד בוחן את המתח בין שתי עמדות עקרוניות: השירה האוטונומית, הצורנית והמשוכללת ("הבקתה", "השיר הזר"), לעומת השירה המגויסת, הכנועה ל"שמות אין-גוף" ולצו השעה ההיסטורית ("ליל תמורה"). הוא עוקב אחר גילויי הפרדוקס מכוכבים בחוץ, דרך שמחת עניים, שירי מכות מצרים והמחזה פונדק הרוחות, ועד להשלמה המפוכחת והאירונית בחגיגת קיץ.
לקריאת תקציר מורחב
במאמרו המונוגרפי "נתן אלתרמן: 'כפל הפנים' של המשורר", מציע מתי מגד קריאה מקיפה בהגותו הארס-פואטית של אלתרמן לאורך כל שנות יצירתו. מגד פותח בהשוואה בין שתי תורות שיר הנראות כסותרות זו את זו:
"הבקתה" (מתוך שיר עשרה אחים): השקפה המעמידה את השיר על קיומו האוטונומי, הצורני והסגור, שבו נכפית המשמעת באמצעות "מלמד הבקר" והחרוז המשובח ("חירות הברק הנרצע לחוקי הצטברות ומתח").
"ליל תמורה" (פרק ה', מתוך עיר היונה): השקפה המוותרת על האסתטיזציה לטובת "שמות אין-גוף" (אומה, מולדת, דור) המגלגלים את המציאות בשעות היסטוריות נדירות.
מגד מוכיח כי סתירה זו היא מדומה, וכי ביסוד שירת אלתרמן עומד מאבק פרדוקסלי קבוע בין שני קטבים:
בכוכבים בחוץ: הניסיון לברוא עולם קמאי, אלים ויצרי ("אל הפילים", "מערומי האש"), תוך הכרה כי עולם זה חסר אונים מול המילים, והוא מתקיים רק כחיזיון על במת תיאטרון שבנה המשורר. ב"השיר הזר" מתגלם השיר כנפש פועלת עצמאית המנצחת את יוצרה.
בשמחת עניים ושירי מכות מצרים: המשורר מעלים את זהותו ומדבר כ"מת-חי", אב או עד היסטורי, אך מרומם את העלילה הפרטית לכדי סמל לאומי ואוניברסלי.
במחזה פונדק הרוחות: הדילמה בין "אמנות הטרקלין" לחיים הממשיים מגיעה למבוי סתום סכמטי, שבו הסמלים התיאטרליים מכחישים את הממשות שהם מתיימרים לייצג.
בחגיגת קיץ: אלתרמן נחלץ מן המבוי הסתום באמצעות הומור, פיכחון וענווה ("שיר הערת שוליים"); הוא מודה בפה מלא בגבולות השירה, בהפרדה בין הסטמבול שבחוץ לסטמבול שבמוח, ובכך שמשמעות החיים נותרת לעיתים פשוט מחוץ לדף.

