נתן אלתרמןמאגר הידע

עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא
וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ

← חזרה למאמר „על האמת ההיסטורית והסמלים החיים”

פתיחה לדו־שיח

לנתן אלתרמן במלאת לו חמישים

לקריאת המאמר המלא

ניתוח וקשרים ליצירות

כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.

תקציר המאמר

במאמרו "פתיחה לדו שיח", שפורסם במלאת יובל לנתן אלתרמן, פורש מתי מגד את התפתחות יחסו הביקורתי לשירת המשורר לאורך השנים. מגד מתאר את המעבר מקליטה נהנתנית ובלתי-ביקורתית של עולם הזרות והקסם בכוכבים בחוץ, לצד קריאה נפרדת של האקטואליה בהטור השביעי, אל דיאלוג מורכב ותובעני שהתעורר עם הופעת שמחת עניים ועיר היונה. במרכז הדיאלוג עומדת שאלת עירוב הרשויות: כיצד שוכנים יחד רשות היחיד והנכר מול רשות הרבים והבית, והאם עולם הדימויים הססגוני הוא ניסיון בריחה של המשורר מפני חשיפת שורשיו ומכאוביו.

לקריאת תקציר מורחב

ברשימת ההערכה "פתיחה לדו שיח" (כתב העת משא, אוגוסט 1960), עורך מתי מגד חשבון נפש ביקורתי ואישי עם שירת אלתרמן במלאת למשורר חמישים שנה. מגד מתווה את מסלול קריאתו לאורך השנים:

השלב הראשון (קליטה נהנתנית): בנעוריו קלט את כוכבים בחוץ כעולם נכרי, ססגוני ומשכר, רווי יצורי דמיון (פילים בשמים, אנדרטאות רצות, פונדקים), שסיפק מפלט מן השירה המוסר-השכלית הקודמת, בעוד שאת הטור השביעי קרא במקביל כרשות אקטואלית נפרדת ללא עירוב תחומים.

השבר עם "שמחת עניים": הופעת שמחת עניים כפתה עליו מעבר מ"קליטה" ל"דו-שיח" תובעני, בשל העירוב החידתי בין רשות היחיד לרשות הרבים. מגד תוהה כיצד הרעיה האהובה משירי היחיד הפכה ל"אחותם של הנצורים" ולסמל קולקטיבי לאומי, והאם מעבר זה מטשטש את גבולות הפרט.

השאלות הקיומיות והארס-פואטיות: הדיאלוג מתרחב לבחינת מושג "הנכר" ו"הבית" באדם ובשירה. מגד שואל האם "כתונת המשחק והצלצול" והמטפוריקה הסוחפת אינן אלא מסווה שנועד לחפות על אימת הזרות והאין, והאם השירה בורחת מעצמותה אל חיק הקולקטיב המנחם.

ההתמודדות ב"עיר היונה": מגד מצביע על כך שתשובותיו של אלתרמן (כגון ב"צלמי פנים", "אשמורת שלישית" ו"ליל תמורה") אינן חד-משמעיות אלא רצופות סתירות, התחמקות וחרדה.

מגד מסכם כי דווקא מתוך הכרה במשאות הכבדים שנטלה שירת אלתרמן על עצמה, מחובתו של המבקר לדקדק עמה, לבוא עמה חשבון על חולשותיה וכשליה, ולהמשיך בדיאלוג שלעולם אינו פוסק.

יצירות הנדונות במאמר

עוסק ביצירה

מתייחס ליצירה

מצאתם טעות או מידע חסר?

המאמר: פתיחה לדו־שיח (AMR001281)