שגריר ישראל בבון מיחה בימים אלה נגד הנטיה המסתמנת בגרמניה להפסיק בשנה הבאה את שפיטת פושעי־המלחמה וליתן תוקף סופי לחוק ההתישנות.
תחולתו של חוק זה כבר נדחתה פעם, כידוע, בשל תנועת־מחאה עזה שקמה לפני שנים אחדות בארצות שונות, וישראל בתוכן, ואף בגרמניה עצמה.
אין ספק כי סגירת התיקים הנוראים של פשעי הנאצים פירושה סגירה אלימה של תקופה שעוד אינה יכולה להינעל. חשבונה וזכרונה של תקופה זו, הן אלה הניגלים לעינינו מדי פעם בצורת מיספרים כחלחלים על זרועות אנשים ונשים של יום־יום, והן הסמויים, הם דברים שעודים ממלאים את חללו של ההווה. מיליוני אנשים מבין החיים כיום, וכוונתי לא ליהודים בלבד, מחצית חייהם שרויה באותו עבר והם מעבירים אותו באלפי נימים אל תוך ההווה.
כפייתו האלימה של חוק־ההתיישנות על כל אלה הוא דבר המעביר ומוחק מעל צלם־פניהם של ימינו אלה את תו ההגיון והבינה והזכרון. סגירה אלימה זו של תיקים פירושה כיבוי שרירותי של תודעת חטא וגמול, במסווה של פורמאליוּת משפטית סדירה.
תנועת־המחאה נגד תחולתו של חוק־ההתישנות עתידה להקיף ודאי חוגים רחבים בעולם. רבים יטו אוזן לשמוע את דברה של ישראל בענין זה.
דיבור זה יישמע ודאי, הן ברובד הרשמי והן ברובד הציבורי הכללי, ואין אני בא כאן להקדימוֹ. רצוני רק לציין כי מסע־המחאה הישראלי, עם כל הכרחיותו וצדקתו, ייערך על רקע מיוחד במינו, וכדי שלא לעסוק בנושנות ניטול, לשם הדגמתו של רקע זה, רק כמה פרטים מן הרעננים והחדשים ביותר.