השינוי הפתאומי, שהתחולל בימים אלה באקלים המדיני שסביבנו, אינו ראשון במינו. מאז מלחמת־ששת־הימים נתרחשו כמה וכמה מעברים חדים כאלה, מאווירה של מגעים, של גישושים, של "נכונות ערבית לשיחות", של הרגשה ש"הגיע הזמן להחליט מה להציע", אל אווירה אחרת לחלוטין.
אך כמו בפעמים הקודמות, כך גם הפעם מסתבר כי תמורות אלו משקפות לאו דווקא את האקלים המתחלף פתאום מן הקצה אל הקצה, אלא את המעבר החד שעוברים אנו עצמנו מתחום לתחום, מן הריחוף בחלל־החיצון של הדיפלומאטיה, מן "הנפילה החפשית" וחסרת־המשקל בעולם הניסוחים והפרשנות של "המקורות המוסמכים", אל תוך האטמוספרה הדחוסה והחורכת של המציאות.
לא, אותם מגעים וגישושים אין רע בהם וייתכן שהם אפילו הכרח. סכנתם היא רק בכך שתוך אותו ריחוף חפשי ונטול־משקל אנו עשויים לטשטש ולהספיד עקרונות וכללים ומצוות־קיום שבלעדיהם אין לאן לשוב מן המרחב־החיצון הפתוח.
שכן אין לנו מקום מחוץ למציאות זו, על סכנותיה, על יגוֹנה שאין לו קץ, על הדמים השפוכים בה, ועל כוחה הרב, ההולך וגובר על אף הכל, הכוח שלא הכזיב ולא יכזיב.
זוהי מציאות שהמשטמה הערבית מקיפה אותה סביב וברקע שלה ניצבות החלטות חרטום של "לא שיחות עם ישראל, ולא משא־ומתן ולא שלום לעולם"...
זוהי מציאות שאפילו בשעות של מתינות אין הערבים מגיעים בה לכל היותר אלא עד להבעת נכונות לביטול מצב־הלוחמה, אם תיסוג ישראל מן השטחים שכבשה, בהיותם חוזרים ומדגישים כי על חוזה־שלום, חוזה כתוב וחתום, אין מה לדבר, ואף לא על הצהרה ערבית של נכונות לשלום...
 ובכל־זאת ועל אף כל אלה שמענו מפי "המשקיפים" שלנו בירושלים, בתקופת המגעים האחרונה, אך לפני שבוע ימים, כי המשימה העיקרית של הדיפלומאטיה שלנו כיום, היא "כיצד לתמרן את המהלכים באופן שלא יהיה מקום להאשים את ישראל בקפאון"...
 לצורך זה הספיקה מדיניותנו (זו שהממשלה כולה אחראית לה) לעשות לא מעט. היא הספיקה להביא לידי כך שכיום, שנה וחצי לאחר מלחמת־ששת־הימים, אנו עומדים נכונים לדבר עם הערבים אפילו על ענינים "מהותיים" ואפילו לא בשיחות ישירות, ואפילו עם מפות משורטטות, אך הערבים שוב דוחים את נכונותנו וממשיכים במלחמה ומדברים על פינוי השטחים קודם־כל, שכן למעשה התהפכה משמעות תוצאותיה של מלחמת־ששת־הימים עד כדי כך שכיום נראה שאנו עומדים ומציעים תנאי־שלום, ואילו הערבים דורשים כניעה ללא תנאי...

 

 פורסם גם בספר "החוט המשולש" הוצאת הקיבוץ המאוחד  1975