

עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא
וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ
ארכיון הפורום
מי הוא האיש המסתורי (המשך)
נפתחה על ידי אדולף גומן · 4.1.2013 · 4 הודעות
בשורה קודמת חלה תקלה, לכן אני ממשיך כאן:
שלום, אקי!
לשורות אלה חשיבות עליונה. סבורני שאלתרמן מדמה כאן כיליון העיר העצורה לחורבן טרויה עצורה גם היא. בשיר אחרון של "איליאדה" (24,677-699) מתאר הומרוס איך פריאמוס הישיש מלך-טרויה בעזרת האל הרמס בלילה בסתר לוקח את גופתו של בנו הקטור אשר נפל בקרב עם אכילוס:
689 … נבהל הזקן ויער את-כרוזו
הלך הרמס ואסר לרכבם הסוסים והפרדים.
מהר עבר המחנה, ואיש לא ראהו בצאתו.
(תרגום של שאול טשרניחובסקי)
אלתרמן, כנראה, התכוון לכך מלכתחילה, ולא בכדי כלי-זין היחיד הנזכר בפואמה – חרב:
-אלי נרודף בחרב ("שיר לאשת-נעורים")
-ישמח הנופל בחרב,
ישמח השואל מי בחרב ("שיר השקר")
-כי פארוה לפי חרב
– כי ראיתיה מול החרב ("שיר של אור")
חרב זאת איננה חרב מתקופת הברונזה הומרית, אלא חרב מ"עידן הברזל" שלנו:
-אז עלה הברזל, בתי
כי ברזל ישבר, בתי ("שיר לאשת-נעורים")
-אז נעה העיר כי ברזל ניגש.
אך ברזל בברזל פגש ("שחר")
וכאן עולה בזיכרון כלי אחר, עליו נדבר בנפרד
יפה מאד, אפשרות מעניינת
אבל נראה לי שברמת התימה יש כאן עוד מעמקים, יש עוד לאן לחפור
יש לאן להוביל אלוזיה כזאת.
מה מקומה של מלחמת טרויה בהיסטוריה האנושית, איך היא משתלבת בספור הגדול של "שמחת עניים" וכו'
ולגבי השורה האחרונה שציטטת:
על פניו ה"ברזל בברזל" הוא אלוזיה למתי מדבר של ביאליק ומשם אל המקור: פרק י"ז במשלי
כּוֹנֵן הַדּוֹרֵס צִפָּרְנֵי הַשָּׁמִיר מוּל חֲזֵה הַחַלָּמִישׁ
עָרוֹךְ הַחַרְטֹם הַשָּׁנוּן לְעֻמַּת הַפָּנִים הַנִּקְשִׁים –
עוֹד רֶגַע – וְנֶשֶׁר בַּגְּוִיָּה, וּבַרְזֶל בַּבַּרְזֶל יְנַקֵּר…
(ביאליק, מתי מדבר)
יז בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד; וְאִישׁ, יַחַד פְּנֵי-רֵעֵהוּ.
(משלי פרק י"ז)
שכחתי! עוד לפני חרב מזכיר אלתרמן פעמיים (בשיר "גר בא לעיר") כלי-זין אחר מאותה התקופה:
וּבְאֶפֶס-כַּפּוֹת אֲחוֹנֵן,
וּכְאֵשׁ וַחֲנִית אֲגוֹנֵן,
וּבְטֶרֶם-אָבְדָן אֲאַמְּצֵךְ לַמּוֹעֵד,
אֲנִי הַזּוֹכֵר, אֲנִי הָעֵד.
במחזור "שיר עשרה אחים" בשיר "האב" מדבר האח הרביעי על אביו ואומר:
… החָזק מני כל מבצריך
הוא הקרָב הערוך שלאב באשמורת לילית מכוכבת.
הקיפוהו דָיֵק ואֵילִים…
שוב אנחנו שומעים על עיר עצורה ועל אמצעי לחימה עתיקים – צְריח של הצרים ו"כבשׂ"
אלתרמן בפירוש מדבר כאן על אביו יצחק (כמו בשיר "קץ האב" ב"שמחת עניים"). ואם הוא מדמה את "האב" לפריאמוס, הרי "הבן" הוא נתן עצמו , דומה להקטור, ואחותו של נתן לאה, שהוא כל כך אהב והעריך, דומה לקסנדרה-הנביאה, בתו המפורסמת ביותר מבנות של פריאמוס.