← חזרה למאמר „מחזות שיקספיר בעברית”
‘ארס־פואטיקה’ של המשורר ההלך על שירה ומציאות ביצירת נתן אלתרמן
ניתוח וקשרים ליצירות
כאן תוכלו לראות באילו יצירות, ספרים ואנשים עוסק המאמר, ולעבור ישירות לדפים הקשורים אליהם באתר. הניתוח נוסף בהדרגה ואינו קיים עדיין בכל המאמרים.
תקציר המאמר
מאמרו של פרופ' דן מירון מנתח את הארס-פואטיקה של נתן אלתרמן לאורך יצירתו, ואת המתח המתמיד שבין עולם השירה למציאות. מירון מראה כי אלתרמן תופס את השירה ככפופה ונחותה מול "עולם היש" המוחשי (האהובה, השוק, האדמה וההיסטוריה), ועל כן השיר נדון לחוג סביב המציאות כמחזר שאין ידו משגת לגעת בה. מתוך ריחוק יסודי זה צומחות שתי השקפות פואטיות מנוגדות: מיתוס "המשורר ההלך" הבוהמייני וקל-הדעת (רבה בר בר חנה ובנימין מטודלה), ולעומתו ניצחונו של מיתוס "האב" בעל דאגות המחר (המזדהה לימים עם בן-גוריון והמדינה), המוליד את שירת החובה, המוסר והציבור.
לקריאת תקציר מורחב
במסה העיונית "'ארס פואטיקה' של המשורר ההלך" (פורסמה בהארץ, אוגוסט 1960), מתחקה דן מירון אחר הגותו של נתן אלתרמן בדבר מהות השיר ויחסו אל המציאות. מירון פותח בניתוח השיר "לא כך ולא על כך" שבמרכז עיר היונה, ומצביע על האפולוגטיקה שבו: אלתרמן עובר משלילת ההכללה ההיסטורית ("הקמח הטחון" של מושגי 'דור' ו'תקופה') אל הצדקתה כצורך זמני בתקופות משבר. חרף הניגוד בין תפיסת מציאות אנטי-היסטורית להיסטורית, משותפת לשני חלקי השיר האמונה בכפיפותו המוחלטת של השיר למציאות שמחוצה לו.
מירון משרטט את השלכותיה של כפיפות זו על פני שלושה מישורים:
נחיתות המילה והשיר המחזר: אלתרמן מבטא קוצר רוח ואף שנאה כלפי המדיום המילולי ("נוצת הסופרים שנשנא"), משום שהמילים חוצצות בינו לבין גופי המציאות ("הנה העצים", "שירים על רעות הרוח"). על כן השיר מתואר תמיד כמחזר חסר אונים הסובב סביב האהובה, השוק או האדמה מבלי לגעת בהם (דוגמת המשורר המת ב"ערב רחוק" ומיכה יוסף לבנזון).
מיתוס "המשורר ההלך" וקלות הדעת: מתוך הניתוק מעולם הקבע נולדת האידיאולוגיה הצוענית-בוהמיינית של ההלך הנודד ("עוד חוזר הניגון", "מסעות בנימין מטודלה") ושל הגוזמן והכזבן ("רבה בר בר חנה", "שבחי קלות הדעת"), המציבים את קלות הראש והמשחק מול עולם הסדר והחלפנים.
ניצחון "האב" ושירת החובה: אל מול דמות האב הדואג לקיום היומיומי ("שיר עשרה אחים", שמחת עניים, שירי מכות מצרים) והרעיה המצילה, מתנפצת קלות הדעת ונולדת שירת החובה המוסרית והלאומית ("קול והד"), המגיעה לשיאה בהזדהות האב עם דוד בן-גוריון והמדינה בהטור השביעי.

