בניו-יורק נערכה בשבוע זה תהלוכה יהודית של הזדהות עם מדינת ישראל. רבבות יהודים צעדו בסך, במסע של סיסמאות ודגלים וזמרה ונגינה.  שורות הצועדים נתמשכו כמהלך שלוש שעות וחצי.  אומרים כי ניו-יורק לא ראתה כהפגנה הכבירה הזאת.

    ברור כי היתה זו הופעה פוליטית ולאומית עזת רושם.  בצדק קידמו עתונינו בברכה את המיפגן הזה כאישור פומבי לאחדות האומה.  אין לה למדינת ישראל – כך צויין – בעל-ברית נאמן יותר מן העם היהודי.

    לא לשווא ניכרה התרגשות כנה גם בדבריהם של נציגי ישראל שישבו, בין שאר אורחים חשובים, על בימת-הכבוד, בשדרה החמישית של ניוּ-יורק, ומידת התרשמותם מצאה לה ביטוי בתשובותיהם לשאלות כתב הראדיו הישראלי.

    "הם פאנטסטיים, היהודים האלה", אמר הקונסול הכללי של ישראל בניו-יורק, רחבעם עמיר.

   ואף-על-פי-כן היה בה באותה תהלוכה עוד צד אחד אשר אין להעלימו ואין להשלים עמו, שכן משמעותו מנוגדת – דווקא מבחינת האחדות הלאומית שמיפגן זה בא להבליטה – לעיקר תוכנה ויעודה של תקופתנו.