מאמרים  • • •
הקרבן והברית - אידה צורית

ברשימתו 'על הבלתי מובן בשירה', שראתה אור ב'טורים' בשנת 1933, מתאר המשורר מראה כזה :

כהנה הגדול של ירושלים נרדם לשעה קלה בערב יום-הכיפורים.  התכונה הרבה לקראת יום המחרת, חרדת-הקודש, הצפיה הממושכת, כובד האחריות המוטלת עליו – כל אלה מתחו את עצביו הזקנים ומרטו אותם בלי רחם.  לכן אפשר להגיד כי הכהן הגדול היה עייף מאד בעלותו על יצועו והחלומות הרעים, שלא העזו להטרידו במשך כל השנה, התחצפו הפעם והסתדרו בתור ארוך ליד מיטתו.  ביניהם אחד נורא מאד, נורא כזה –
סדר ה'עבודה' הגיע לקצו. השעיר המשתלח לעזאזל נשלח בידי איש עתי המדברה.  שם העלו   אותו על ראש צור גבוה וידחפוהו למטה, לכפר בדמו על כל עוונות בית ישראל.  כך היה בכל שנה.  כך היה תמיד.  אבל הפעם – רץ מופיע ומבשר: השעיר מתעקש, השעיר עומד על הפיסגה ורגליו כנטועות באבן, כל כוח לא יזיזנו ממקומו, אין הוא רוצה בשום פנים להשתלח!... מיד חש הכהן הגדול בעצמו לעזרה. דוחף עם הדוחפים, מושך עם המושכים, אך לשווא.  זכותו אינה עומדת והשעיר עומד... רגעים חולפים, שעה זוחלת ועוברת והשעיר לא זז עדיין כמלוא פסיעה.  השמש נוטה לשקוע, אימה גדולה נופלת על הכהן הגדול... 'שעירי הטוב' – הוא מתחנן לפניו – 'אנא שעירי הטוב... ראה, אני מלטף אותך, אני מתפלש בעפר רגליך, אני בוכה לפניך... לך, בבקשה, לעזאזל...'  והשמש מוסיפה לשקוע. הנה שקעה. אז יזעק הכהן הגדול במר יאושו: 'מדוע? מדוע התעקשת? איזה כוח, איזו אמונה, החזיקו בך לבל תפול?'   וזעק ויתעורר ויבן לאט לאט, כי השעיר לא נכנע ולא נפל מפני שלא היה ולא נברא, מפני שרק חלום היה!
 
המראה המתואר לעיל, ברשימת הביכורים הנ"ל של המשורר, מוסב על השירה הבלתי-מובנת, שהמטיחים דברים כלפיה הם 'כאותו כהן, המתאבק עם השעיר המדומה'.  והמשורר מסכם ואומר: 'שירה כזו אינה קיימת לגמרי. בספרות אין מובן ובלתי-מובן, יש רק אמנות וחוסר-אמנות.'
המשורר נזהר מלכנות את הפירוש למראה בשם 'נמשל', אף כי את המראה עצמו הוא מכנה 'משל'.  ונראה כי אין זה מקרה.  שכן מראה זה, משמעותו (אולי שלא מדעת הכותב) מרחיקה אל מעבד לנושא הנידון של 'הבלתי מובן בשירה' וניתן ליחסה למאבק היסודי באישיותו השירית של נ. אלתרמן, בן 'סדר ה"עבודה" ', על 'חרדת הקודש' ו'כובד האחריות' הנלווים אליו, ובין השעיר, נושא החטא, שהכהן הגדול משלחו ביד 'איש עתי' המדברה, ושעמידתו על נפשו וסירובו להיכנע לסמכות העליונה של הכהן הגדול לא תיתכן אלא בחלום או באמנות.
נראה, כי בתקופה המוקדמת של יצירת המשורר ידו של ה'שעיר' היתה על העליונה, ואילו בתקופה המאוחרת – ניצח במאבק הכהן הגדול.  שניהם, הכהן הגדול והשעיר כאחד, הם סמליה של מורשת-אבות עתיקה, שהמשורר רואה את עצמו כתולדה בלתי-נמנעת שלה, שממנה יסוריו ובה כוחו.


חזור
  
 
בחסות: תמ"א 38 - האתר המרכזי
© כל הזכויות לאתר נתן אלתרמן שמורות לטרגט מערכות בע"מ, עיצוב האתר - סטודיו קליימקס