רק באמצע שנות השישים של המאה ועשרים, לאחר תקופה ארוכה של כתיבת פזמונים מזדמנת, שב אלתרמן לכתיבה מואצת יותר ולגיבוש של ערבי פזמונים. בעקבות הצלחת ההצגה שלמה המלך ושלמי הסנדלר בתיאטרון הקאמרי ב-1964 פנו אליו שני כוכביה, אילי גורליצקי ויונה עטרי, בהצעה לגבש עבורם מופע פזמונים משלו. אלתרמן, כידוע, לא שמר על כתבי יד של יצירותיו. במחברת ששימשה לו מעין יומן כתב: 'לא היה בידי אפילו פזמון אחד מן הישנים, לולא עמיקם [גורביץ'] שאסף אותם, וגם לאחר שהיו בידי פסלתי כמעט את כולם.
המופע שוק המציאות (תת כותרת: 'חרוזים ישנים גם חדשים'), בבימויו של שמואל בונים ובהנהלה מוסיקלית של אריה לבנון, היה מוכן להופעה ולהשמעה לקהל בסוף שנת 1965. הצגת הבכורה של המופע התקיימה ב6.1.1966, והוא ארך שעה וחצי וכלל 15 פזמונים. אלתרמן כתב למופע שבעה פזמונים חדשים, חידש שישה ישנים, כמו "אלימלך" (מחגיגת פורים של 'המטאטא', 1939), "מי לימון ואדון צלחת" (הוא השיר "על הטיילת" מן התוכנית 'בבקשה לשבת' של 'לי-לה-לו', 1946, שלא פורסם בדפוס), "בכל זאת יש בה משהו" (מן התוכנית 'בבקשה לשבת' של 'לי-לה-לו', 1946), "צריך לצלצל פעמיים" (מן התיאטרון 'כל הרוחות'), הוסיף שירי זמר ידועים, בלדה סקוטית שתרגם ושיר אחד של בתו תרצה אתר, "לו הייתי דג". אלכסנדר ארגוב לא הלחין את הכול, כי פחד לחזור על עצמו, והמלחינים האחרים היו דובי זלצר ומשה וילנסקי – בעיקר היו אלה הלחנות לשירים שחודשו.
דברי הקישור בין הפזמונים היו על טוהרת הפנטומימה. המזיגה בין חדש וישן היתה מזיגה נכונה. הקהל פגש מכרים ישנים וחביבים והתוודע לחדשים. מי שאהב את אילי ואת יוני בשלמה המלך ושלמי הסנדלר נהנה לראותם משתפים פעולה בשוק המציאות. ביצועם המקצועי והמהוקצע שירת את השירים היטב. הערב כולו היה מהנה מאוד. למעשה היתה זו הפעם הראשונה שמופע שלם הורכב אך ורק מפזמוניו של אלתרמן (או על מנת לדייק, 'של משפחת אלתרמן'), הוכחה נוספת שהפזמון הקל היה תחום שאלתרמן הגיע בו לשלמות.

מתוך הספר מול תגמול מחיאות הכפיים / דבורה גילולה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008. הפרק המתאר ממנו נלקח הקטע מובא במלואו באתר זה.