תיאטרון 'לי-לה-לו' הוקם בשלהי 1944 והוא פעל עד 1954 ותוכניותיו היו קלילות שכללו בעיקר פזמונים ומערכונים. במשך שנות קיומו הציג התיאטרון 26 תוכניות ואלתרמן השתתף ב-19 מהן. השנים הראשונות, עד מלחמת העצמאות, היו תקופת הזוהר של התיאטרון, תקופת הכוכבות שושנה דמארי וז'ני לוביץ. עם פרוץ הקרבות, התגייסו כל השחקנים ורבים מהם לא שבו עוד להופיע ב'לי-לה-לו'.
אלתרמן היה בפסגת יכולתו היצירתית כשהתחיל לכתוב ל'לי-לה-לו' וגם בשיא פרסומו. שלושת ספרי השירה שלו כוכבים בחוץ (1938), שמחת עניים (1941) ו-שירי מכות מצרים (1944) הקנו לו מעמד מרכזי בשטח הספרות העברית. 'הטור השביעי', שהחל לכותבו ב- 1943 השלים את פרסומו כסופר פוליטי, אמן שירי עת ועיתון.
הפזמונים הפזמונים הליריים שאלתרמן כתב ל'לי-לה-לו' היו רובם רומנטיים אך לא נעדר מהם תבלין ההומור האופייני כל כך לפזמון האלתרמני. מכיוון שחלקם הגדול של השירים מן הסוג הזה בוצע על ידי שושנה דמארי, התאים אותם אלתרמן לפרסונה שלה, לתדמית שהקרינה לקהל. הוא כתב לה פזמונים שנדמו בעיני הצופים והמבקרים כהתגלמות שירים ארצישראליים בביצוע ארצישראלי. שירים כמו-תימניים נאמנים לתדמית שנוצרה להווי התימני אצל קהל אירופי של אותם הימים. משה וילנסקי הלחין את השירים וחלקם הפכו להיטים. חלקם מושמעים עד היום כמו למשל "כלניות כלניות", "חדר הבובות" (דובי, דובי שן), "אני מצפת", "זה יעבור", "בכרמי תימן","שולמית", "זאת אומרת", "מריםבת ניסים" והשיר האחרון שכתב אלתרמן לשושנה דמארי - "לילה לילה".
הכוכבת השניה, ז'ני לוביץ', היתה זמרת קברט טיפוסית, ובפזמונים עבורה כלל אלתרמן גם רמזים פוליטיים. שמה זכור לטוב עד היום בביצוע השיר "בכל זאת יש בה משהו"
לאחר סגירתו של תיאטרון 'לי-לה-לו' ב-1954, תמה התקופה הרציפה של אלתרמן לבמה הקלה.

מבוסס על הספר מול תגמול מחיאות הכפיים / דבורה גילולה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008. הפרק ממנו נלקח הקטע מובא במלואו באתר זה.