כשהחל אלתרמן לכתוב עבור תיאטרון 'המטאטא', היה באותה עת בחור צעיר בן עשרים ושלוש, משורר מתחיל ועיתונאי מתחיל, שהציץ לתחום יצירה חדש ונחל הצלחה מיידית הן אצל הקהל והן אצל הביקורות. שיתוף הפעולה בין אלתרמן ל'המטאטא' נמשך עשר שנים (1944-1934), והוא לא היה חד-צדדי. אלתרמן תרם ל'המטאטא' מכישרונו ו'המטאטא' מצדו היה לו סדנת כתיבה, בית ספר שבו למד הלכה למעשה את סודות הבמה מבפנים ובו עוצבה גישתו לתיאטרון. השנים שאלתרמן שיתף בהן פעולה עם 'המטאטא' היו גם השנים היפות של התיאטרון, וחלקו של אלתרמן ב'יופי' הזה לא היה מבוטל.
'המטאטא' היה תיאטרון מסחרי שלא נתמך על ידי גוף ציבורי כלשהו ואת מדיניותו הנחו שיקולים מסחריים כמו מציאת חן בעיני קהל רחב ככל האפשר והימנעות מפגיעות ומעלבונות העלולים להרתיע צופים בכוח. לכאורה היה 'המטאטא' תיאטרון סטירי, אך לרוב היתה זו סטירה רכה. כאשר אמרו לאלתרמן לכתוב על נושא כזה וכזה, לא הנושא בלבד הוכתב, אלא גם סוג הפזמון ונימתו. כשכותבים לפי הזמנה צריך להתחשב בדרישותיו של המזמין ואלתרמן, בתחילת דרכו, התחשב מאוד באכסניות שבהן פרסם. אלתרמן ידע להיות שנון וקולע, לא מריר ולא אלים, אירוני אך לא מעליב. כורח ההתחמקות מפגעיו של הצנזור הבריטי תרם לא מעט לעיצובו של סגנון מרומז ומתוחכם. אחדים מהפזמונים שכתב אז אלתרמן עבור 'המטאטא' מושמעים עד היום למשל "רינה" (או "רומנס על הספסל"), "מכתב מאמא" ו-"שיר העבודה" (כחול ים המים).

אלתרמן תרגם גם מערכונים מאידיש רוסית ומגרמנית עבור תוכניות המטאטא, אך לרוב לא קיבל על כך הכרה פומבית ושם המחבר לא היה רשום אף על התוכנייה. כאשר התיאטרון נתקל בקשיים בהכנת תוכניות רביו, היה פותר אותם בהצגת מחזות באורך מלא. על פי רוב היו אלה קומדיות מתורגמות ואז הוזכר שם המתרגם בתוכניה.

מבוסס על הספר מול תגמול מחיאות הכפיים / דבורה גילולה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008. הפרק ממנו נלקח הקטע מובא במלואו באתר זה.