במשך חמש שנות יצירתו הראשונות (תרצ"א – תרצ"ה) היה אלתרמן מפרסם את שיריו כסדר (מדי כמה שבועות) בכתבי-העת המודרניסטיים של אותם הימים ("כתובים", "טורים" , "גזית"), ולקראת סופן נצטברו אצלו כחמישים שירים, שהיה בהם, ללא ספק, כדי להעמיד ספר ביכורים הגון. אבל שלא כמשוררים צעירים רבים בני הזמן, לא הזדרז לכנס את ביכוריו. במקום להוציא בתרצ"ה קובץ ראשון כדוגמת קובץ הביכורים שפירסמה באותה שנה, למשל, לאה גולדברג, בת דורו וקבוצתו ("טבעות עשן"), החליט הוא להתייחס אל כל מה שכתב עד אז כאל מעשי-שוליה, שאינם אמורים להצטרף לחשבון האמנותי של יצירתו.
 
במשך שנתיים ויותר פרש כמעט לחלוטין מפירסום דברי שירה (בשנים אלו פירסם בסך-הכל ארבעה שירים ב"הארץ". בתרצ"ז לא פירסם שום דבר שיר), על מנת להופיע בתרצ"ח בספר גדול בן שבעים שיר, לערך, שרק דוגמאות ספורות מתוכו ראו אור קודם לכן. מטעם זה גרם הספר להפתעה הגדולה, הניכרת כמעט בכל דברי הביקורת שנכתב עליו עם הופעתו, לרבות אלה שהסתייגו ממנו ואף גינו אותו. אלתרמן הפתיע בספרו לא רק את קהל קוראי השירה ה"רחב", שאולי לא זכר את השירים משנות השלושים הראשונות, אלא אף רבים מבני החוג האינטימי פחות-או-יותר של ה"מודרנה", שהוא היה חבר נאמן בו. גם לאנשי חוג זה, ואולי בעיקר להם, היה בהתגלותו השניה, המחודשת, של המשורר משום חידוש מדהים; חידוש שהפך את אלתרמן בבת-אחת לדמות הדומינאנטית בקרב צעירי החוג, ואיפשר לחלק מהם לפרוש בהנהגתו מתחום חסותו של המנהיג הוותיק (א. שלונסקי) ולהקים בימה לעצמם.

ניתן למצוא כמה וכמה טעמים לדרך פעולה (ניתן אף לומר, איסטראטגיה) בלתי-רגילה זו של המשורר הצעיר, מהם טעמים הכרוכים בנסיבות חיצוניות. הרצון המכוון להפתיע, להרהיב, להדהים גם הוא פעל כאן, ללא ספק: כל ההפתעות הרבות, האופייניות, לקאריירה הספרותית של אלתרמן, לא היו מקריות, ובכולן מתגלה ידו המאומנה של הבימאי או האיסטראטגוס הספרותי. אבל יש להבין, כי חתירה מכוונת זו של אֶפקט ההפתעה, מלבד זו שהיא כשלעצמה לגיטימית ופעמים היא אופיינית לגדולי המשוררים, אמורה היתה לשרת במקרה זה, וכן בכל מקרה אחר בתולדות יצירתו של אלתרמן, מטרה שירית מהותית, ולא רק מטרות הקשורות בניהולה ובקידומה של קאריירה אישית. מטרה שירית זו התחייבה במישרין מאותה התכוונות ארדיכלית אלתרמנית טיפוסית, שהיא נושאו של דיון זה. אלתרמן ביקש להופיע הופעה מקובצת ראשונה לא כיוצרם של שירים בודדים, טובים יותר או פחות, אלא כיוצרו של עולם שירי שלם, המבוסס על התאמות וניגודים, על הַקְבלות ועל עימותים, על מוטיבים ועל דמויות, שהיחסים שביניהם היו חשובים לו לא פחות מהם עצמם. הוא רצה שכל אחד מן השירים שבספר ייקרא לא רק לעצמו, כפי שהוא, אלא גם על פי מיקומו בין שירים אחרים ומתוך השוואה אליהם. משום כך, ולא רק משום בשילתה המהירה של שירתו, ניתק את עצמו כמעט לחלוטין מן השירים שפירסם ברבים בשנות יצירתו הראשונות. שירים אלה (כגון "בעת שופר – לאֵם", "יתד", "ליל קרנבל", "קונצרט לג'ינטה", "אופליה", "גן  גיהנום" או גם "משהו כחול, מאוד כחול" ו-"שיר הגיליוטינה"), אף כי לא קשה לגלות את הקשרים שביניהם לבין שירי כוכבים בחוץ, היו מכניסים לספר יסודות בלתי-מסוגלים להיתוך מוחלט ולנטילת חלק מלא ביצירתו של אותו אֶפקט ססגוני, אך אחיד, שאליו התכוון המשורר. השירים המוקדמים הספורים שהוכנסו אל הספר ("זווית של פרוור", "האֶם השלישית", "חיוך ראשון") תורמים תרומה ברורה ליצירתו של אותו אֶפקט. התגובות על הספר, מהופעתו ועד היום, מוכיחות עד כמה הצליח אלתרמן בתכנונו ובבניינו של אֶפקט זה. האוהבים הנלהבים של כוכבים בחוץ, ממש כמו מתנגדיהם הנמרצים, מתייחסים אליהם כאל מהות שירית אחת, מוצקה באחידותה. בשל כך מגיעים אלו ואלו לעתים לא-רחוקות לטענות ולהדגמות ביקורתיות שרירותיות למדי, תוך שהם מבססים התרשמות, האמורה להקיף את הספר כולו, על שירים או על קטעי שירים המייצגים בבירור רק אֶלמנט אחד או אלמנטים בודדים מתוכו. בין כה וכה ברור, שהמשורר השיג את מבוקשו: הכוכבים שלו אינם כוכבים בודדים. הם מצטרפים למערכות כוכבים הקבועות ברקיע אחד.
 

קטע מתוך המאמר "מיבנה ובינה בקובצי השירה של נתן אלתרמן" שהתפרסם בספר מפרט אל עיקר: מיבנה, ז'אנר והגות בשירתו של נתן אלתרמן / דן מירון (הקיבוץ המאוחד, ספריית הפועלים, תשמ"א)