הראָיה החותכת ביותר לכשלונה של הביקורת היא, שלעולם אין מבקר בא־בימים מסוגל להכיר בכשרונות צעירים – אם הם חדשים. כלומר: אם אין הם ממשיכים את סגנון־האסכולה המקובל על המבקר. יש לי ארבעה מכתבים מאת דויד פרישמן, המוכיחים בעליל, איך התאמץ בכל רצונו הטוב להדפיס את שירַי (שירי־המלחמה), שהוא עצמו דרשם ממני וגם שלח לי את שכר־הסופרים בעדם במלוא־לב (לבו ולב אברהם יוסף שטיבל) – ולבסוף לא הדפיס אף אחד מהם. פרישמן לכל הפחות רצה, בכל נפשו רצה – אך הלא רוב המבקרים לא זו בלבד שאינם רוצים, אלא גם מוחים (בביקורת ומשפיעים על אחרים לבטל כל כוח חדש, המופיע לא בימי־נעוריהם, שיש לו דרך חדשה ורשות חדשה מלשהם ומשל תקופתם.

 

סדר שיריו של נתן אלתרמן יכול להיות לצנינים בעיני הביקורת המקובלת שלנו – אך הוא בכל־זאת תמרור חדש בדרך שירתנו. אם תרצה ואם לא – פה מוכרח יהיה רושם תולדות הספרות העברית, שלעתיד לבוא, לעמוד רגע היסטורי ולציין תקופה חדשה בשירתנו. מובן מאליו, שהמבקר המזדקן, אם כבר מזכה את החדש במלים אחדות, הרי קודם־כל מציין הוא את "ההשפעה הזרה" – כלומר, קודם־כל את "השלילה", לפי דעתו. במקום לעשות זאת – דוקא באהבה ובהבנה – קודם כל לגבי המשוררים המקובלים. כמה יפה ונעלה היה היום לעמוד ולהעמיד, למשל, על השפעתם של פושקין, לרמונטוב וטורגנייב (ואפילו של פרוג!) על ביאליק, את השפעתו של היינה – על פרישמן, של רבידנרנת טאגורי – על יעקב כהן של פטר אלטנברג – על שופמן, ואחר־כך: של ייסינין ומאיקובסקי – על שלונסקי של ווֹלט וייטמן – על א. צ. גרינברג ושל אדי אנדרה – על אביגדור המאירי וכו' (אני,לכל הפחות, בכוונה תירגמתי את שירי אדי ובתקוה, שמישהו יעמוד על כך, כמובן, בלי איזמל חלוד). אך אני אינני בשאלה זו, שאינה מעניינת אותי כלל לגבי אלתרמן ושיריו, ומבשרים לי את הקידמה בשירתנו. סוף כל סוף: הקץ לקלסיציזם שלנו, היוצא לנו מאפנו. לנו – הרוצים עוד בחייהם לראות, איך "תנוע הארץ".