המבקש לסכם את יצירתו הכוללת של משורר, עומד בפני קושי מיתודולוגי אשר אי־אפשר כמעט להתגבר עליו.  כל שיר, ובפרט השיר הלירי, הוא עולם בפני עצמו, סגור ושלם.  הכל פני הענין בנוי הוא "חמרים" שונים, מדבר לשון משלו, נוהר או דוהר בקצב אחר.  השיר הטוב הוא "תשבץ של איכויות":  הוא חייב בעת־ובעונה־אחת לענות על תביעותיה של המוסיקה, המבנה הארכיטקטוני, הלכסיקה, הדימויים, התוכן, הרמה הרוחנית.  הוא פונה אלינו בבת־אחת מכל צדדיו, קורא או קורץ אלינו מכל סתריו, כובש אותנו על־ידי כל רבדיו.  רק בשלמותו זאת, בחד פעמיותו וביחידותו זאת הוא נבחן.  אך על־פי הרוב נוטים אנו להתעלם מכך ועולים במסלול הנוח של הכללות, מובאות ממחוזות־שיר רחוקים זה מזה, מערבבים מין בשאינו־מינו, מסתפקים בבחינה האידיאת או מתחקים אחר תבניותיו – ויש כאן משום המתת השיר ("חסר אחד מסממניו... מיתה").  חנוֹ של השיר הוא בבתים ההדורים והשונים כל־כך כמו:

 

חֲמוּטָל, חֲמוּטָל, אֶצְבָּעַיִךְ בַּטָל,

אֶצְבָּעַיִךְ נָגְעוּ עַד עֵינָי.

גֵוֵךְ בָּר, חֲמוּטָל, כְּעַנְבָּר, חֲמוּטָל,

וּכְבָרָק בִּרְקִיעֵי אֲדוֹנָי.

["על היין"]

 

או:

 

כִּי עַז הָרוּחַ בֶּהָרִים, וְאֵין כַּשִׁבֳּלִים לְטֹהַר,

אֵין בָּהִיר כַּטַל הָטוֹב

אֲשֶׁר עַל אֲפָרִים:

מֶרְחֲבֵיהֶם וַהֲדָרָם הֵם נַחְלָתָם מֵעִם אֱלֹהַּ,

אַךְ נִשְׁמָתָם, אֶחָי, לֻקְחָה מִן הַסְפָרִים.

["הספרים"]

 

או:

 

קוּם, הָרָב אֶת רִיבִי! מֵעָפָר, מִכּוכִים,

צָעֲקוּ לְךָ דְמֵי עַבְדְךָ הַשְׁפוּכִים.

קוּם, הָאָב! קוּם וּטְרֹף! כִּי עַל כֵּן אַתָּה אָב!

כִּי יֵשׁ קֵץ לְעֶלְבּוֹן עַבְדְךָ מִצָרָיו!

["תפילת נקם"]

 

כיצד נפרושׂ טלית של "עם כל הנערים" על כל אלה, כיצד נטשטש יחודים של שירים כמו "העלמה", "גשם שני וזכרון", "הספרים", "שיר מחול", "חרב הנצורים", "אילת"?