עמידתו של ספר "כוכבים בחוץ" בתוך המורשת של העבר הספרותי הקרוב עדיין איננה חד-משמעית. לא שיש מקום כלשהו לפקפק במרכזיותו בתוך המורשת; זו ודאית היא זה מכבר, ושום תמורות שבהתפתחות הטעם ותהפוכות מלחמת הדורות בספרות אין בהן כדי לערערה. מקומו של הספר כאחד משניים-שלושה קובצי היסוד של הליריקה העברית המודרנית היא עובדה שניתן לוודאה הן בדרך הבדיקה ההיסטורית האובייקטיבית והן בדרך ההאזנה לתגובותיהם הסובייקטיביות של קוראים רגישים היום, כמו לפני דור ודורותיים. בשתי הדרכים מתאשרת חשיבותו של "כוכבים בחוץ" אישור משולש: כגיבוש המלא והחיוני ביותר של הפואטיקה, שהזינה את האסכולה החדשנית המרכזית בשירה שבין שתי מלחמות-העולם; כמודל, שחותמו טבוע עמוק בשירה שנוצרה בשנות מלחמת השחרור ולאחריה; ומעל לכל, כמערכת שירית חיה, שופעת השראה, שלא איבדה גם היום, למרות המרחק הרב בינה לבין השירה העכשווית, את כוח-ההפעלה החד-פעמי שלה.