לאלתרמן היו חששות כבדים קודם פרסום ספרו הראשון 'כןכבים בחוץ', וכשדחק בו זמורה להוציא את הספר השיב לו: "אינני בטוח בעצמי 'כמו אחרים': נדמה לי שבצאת הספר אצטער על שהוצאתיו — אין דרך בטוחה". זה היה בסוף יולי 1937, כשהספר היה על סף גימור. כעבור קצת יותר מחודש, כשישב עם זמורה בקפה "אררט", אמר לו כי גמר אומר להוציא את הספר בתוך זמן קצר, אבל עצם הפרוצדורה מטילה עליו פחד. וכשדיברו על הביקורת אמר אלתרמן לזמורה כי מאמר שיראה לו ש"זה טוב" וש"זה לא טוב" יכול לעורר בו מבוכה ולשתק אותו למשך ימים רבים.

 

עם הופעת הספר היה אלתרמן עול ימים — רק בן 27. הספר הכיל 140 עמודים, ונכללו בו 68 שירים שהתפצלו לארבעה פרקים, כולם חדשים, רובם נכתבו לאורך תקופה של שלוש שנים לערך. שלושה מן השירים שנכללו בספר — "זווית של פרוור", "האם השלישית" ו"חיוך ראשון" — אמנם הופיעו בפרסום מוקדם בכתב העת גזית בשלהי 1936, אם כי מאז הוכנסו בהם כמה שינויים. לאחר מכן לא נשמע קולו של אלתרמן בזירת השיר האמנותי במשך יותר משנתיים. והנה, באחד מימי שישי, 7 בינואר 1938, פורסמו בהארץ, אכסניית הקבע שלו, שלושה שירים חדשים ובלתי מוכרים: "עוד חוזר הנִגון שזנחת לשוא", "הרוח עם כל אחיותיה" ו"שיר בפונדק ביער". פרסומם של השירים נועד להיות הקדימון שבישר על הופעתו הקרובה של ספר ראשון מפרי עטו של המשורר, שאותו הכתיר בשם כוכבים בחוץ.

 

גם לגבי שמו של הספר היו לו היסוסים — תחילה רצה לקרוא לו בשם "פונדק השירים", אך אחר כך נמלך בדעתו, והעדיף את "כוכבים בחוץ", צירוף סוגסטיבי הנזכר בשיר "פגישה לאין קץ", שהוא השני בסדר השירים של הקובץ: "טוֹב שֶׁאֶת לִבֵּנוּ עוֹד יָדֵךְ לוֹכֶדֶת,/ אַל תְּרַחֲמִיהוּ בְּעָיְפוֹ לָרוּץ,/ אַל תַּנִּיחִי לוֹ שֶׁיַּאֲפִיל כְּחֶדֶר,/ בְּלִי הַכּוֹכָבִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּחוּץ". ואכן, ב־ 18 בפברואר התפרסמה במדור "בספרות ובאמנות" שבמוסף הספרותי של דבר הידיעה הראשונה על הופעת הספר. נאמר בה כך:

בהוצאת "יחדיו" בתל־אביב יצא לאור ספר שירים של נתן אלתרמן "כוכבים בחוץ".