ההלך, גיבור שירי ספר הביכורים של נתן אלתרמן כוכבים בחוץ, הוא אדם ההולך ומביט ומוסיף ללכת, ונופי הדרך החולפים על פניו עומדים במרכז רוב שירי הספר.  מדוע ההלך אינו עוצר ומשתקע במקום אחד?  מה יחסו להימצאותו המתמדת בדרך?  ומה מניע הליכה שתימשך גם לאחר יום המוות?  כמה כיווני קריאה בשירים אלה התקבלו עם השנים על דעתם של רוב פרשני הקובץ שביקשו לענות לשאלות מעין אלה שהעליתי כאן.  לפי התפיסה השגורה, ההלך הנודד בדרכים חווה תחושת שיכרון לנוכח הנופים הנפרשׂים לעיניו בזה אחר זה ומאפשרים לו שחרור והתחדשות.  כך לדוגמא תיאר דן מירון את דמות ההלך בשירת אלתרמן: "ההולך בדרכים הוא בן-החורין האמיתי.  הוא כופר בכל הגבלה, שמקורה בשרירות החוק החברתי והמדיני, ומנתק עצמו מכל הקשר חברתי, העלול ליטול ממנו את חופש-התנועה.  בצורה זו הוא מנתק את עצמו מן הקבוע המתיישן ומתמסר להתחדשות בלתי-פוסקת".    בעז ערפלי הציג תפיסה דומה לזו של מירון והדגיש, בנוסף, את תפקידו של הארוֹס כמניע ליציאתו של ההלך ל"דרך של חירות, יופי ותשוקה, בבקשו לחדש על אותו אדם עצמו את עולמו ואת חייו".  תפיסה זו של דמות הנווד האלתרמני מבוססת על הפיגורות הידועות של המינסטרל, הז'ונגלר או הטרובדור מן השירה הצרפתית והפרובנסלית של ימי הביניים,  וכן על דמותו של המשוטט העירוני, ה-Flâneur, המזוהה עם שירתו של שארל בודלר ועם השירה הסימבוליסטית הצרפתית בכלל.  בהשראת הפואטיקה הסימבוליסטית, שנתפסה כאַ-פוליטית, כמנותקת מן המציאות ההיסטורית וכמנוכרת לארצי ולאקטואלי, נתפסה גם שירת אלתרמן כמייצגת הלך רוח בוהמייני, לעתים אף דקדנטי. קריאות אלה בשירי כוכבים בחוץ נשענו (אם כי לא במוצהר) גם על הביוגרפיה של אלתרמן, שבדומה לרבים ממשוררי דורו בילה את זמנו בבתי הקפה ובבתי המרזח של תל-אביב. כך היה ההלך האלתרמני לטרובדור מאוהב המשתכר מנופי הדרך ומתהלך בה חופשי ונטול דאגות.