|
הפתאומיות לעד - אברהם בלבן
החטיבה הראשונה היא, בלא ספק, החשובה בחטיבות 'כוכבים בחוץ'. מספר השירה שבה רב ממספר השירים המופיעים בכל אחת מן החטיבות האחרות, וכמה משיריה ('אל הפילים', 'סתיו עתיק', 'אגרת' ועוד) נחשבים על ידי הביקורת כשירי מפתח לקובץ כולו . בהשוואה לחטיבות האחרות בולטת חטיבה זו אף בגיוון מרכיביה. כלולים בה שירי אהבה, הדומים לשירי החטיבה השנייה, שירי הלל לעיר, הקרובים ברוחם לשירי החטיבה השלישית, שירים של סערה העוברת בעיר, ואף שירים על העיר הלילית, החשוכה. למרות גיוון זה ניתן להצביע על תימה מרכזית, הקושרת אליה את השירים השונים. הרקע על מרבית השירים הוא העיר הגדולה, אשר החיים בה כמוהם כחולי מתמשך. הדובר חש בעיר זו מנותק מ"עולם האלוהים" ('כינור הברזל') והוא תר מן המחנק והשיממון שבה אחרי גילויים של מציאות טבעית, חסרת כבלים. רוב שירי החטיבה מתארים פנים שונות של מציאות נכספת זו. היא מתגלה לדובר בעיקר במרחבי תבל, המשתרעים מחוץ לעיר: מרחבים אלה מובאים לעיר באמצעות הסערה ('הרוח עם כל אחיותיה', 'אל הפילים', 'סתיו עתיק', 'הסער עבר פה לפנות בוקר', ועוד), ואליהם אמורה להוביל הדרך "הנפקחת לאורך" ('עוד חוזר הניגון', 'מזכרת לדרכים'). העיר עצמה עוטה קסם מחודש הודות לשמים העולים "ללחך את הציר גגותינו" ('יום פתאומי'), הגשם השוטף את שדרותיה ('שדרות בגשם'), ובעיקר הודות לחשכה היורדת עליה. בלילה עולה בידי הדובר לחוש מחדש את דופק ליבם של מרחבי היקום ('כינור הברזל'), ובחסות האפלה מפנים את מקומם מראותיה השגורים של העיר למראות מסתוריים, אגדיים ('עד הלילה', 'ליל קיץ'). באור היום מתגלה לדובר פיסת טבע בעיר בדמות בית ישן, בלתי אופנתי, אשר רועי השמיים צוהלים אליו "כאל הר וגבעה" ('בית ישן ויונים').
חזור |