את התפקיד אשר הוטל עלי בערב זה – לשוחח על שירתו של נתן אלתרמן – לא אוכל, כמובן, למלא כפשוטו ובמלואו. אפילו נתעלם מחוסר היכולת בשעה זו, כשהדעת עדיין אינה סובלת וכאילו גם אינה קולטת את הסתלקותו המדהימה של המשורר מקרבנו, לאמץ את המחשבה לתפיסה מקיפה של נוף יצירתו הנרחב, עדיין עומד בפנינו הקושי שבקוצר־המצע. רק מי שאין לו מושג של ממש על היקף הבעיות וגודל הקשיים, שמעמידה שירה עשירה ומורכבת כזו של אלתרמן בפני פרשניה ומעריכיה, ישלה עצמו בשווא, שיינתן לו לתארה, ואפילו להצביע על עיקריה בלבד, במסגרת של שיחה לא־ארוכה. בעל־כורחי לא אדבר כאן איפוא על כלל שירת אלתרמן. אסתפק בסימון כללי של צומת אחד מן הצמתים הרבים והמסועפים שבה, וארחיק דווקא אל ראשיתה. כמובן, אין בדעתי לדון דווקא במסגרת זו בשירי בוסר מוקדמים של המשורר. כוונתי היא לערוך מעין ניתוח קצר של נקודת המוצא השירית־הרוחנית, שממנה יצא אלתרמן לדרכו הארוכה. זאת לא רק משום שהעמידה הפתאומית אל מול סופה של הדרך מעורר למחשבה על הראשונת, אלא בעיקר משום שהבנה כונה של אותה נקודת־מוצא, שבה התחיל המשורר, תנאי הכרחי היא להבנה של כל המהלכים המסובכים, הרזיים לעיתים, שבאו אחריה. כל כמה שהמשורר עצמו נטה בשלבים המאוחרים של יצירתו להתנכר לנקודת־מוצא זו, או, לפחות, להתייחס אליה בביקורתיות מופגנת, נשארה זו בגלוי ובסמוי קבועה במרכז הווייתו, והיתה ממשיכה להשפיע על מעשיו ביצירה.

 

הגישה הנוחה ביותר אל נקודת־מוצא זו ניתנת, כמדומה, באמצעות השיר הפותח את "כוכבים בחוץ". הנה השיר במלואו:

עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא

וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ

וְעָנָן בְּשָׁמָיו וְאִילָן בִּגְשָׁמָיו

מְצַפִּים עוֹד לְךָ, עוֹבֵר־אֹרַח

 

וְהָרוּחַ תָּקוּם וּבְטִיסַת נַדְנֵדוֹת

יַעַבְרוּ הַבְּרָקִים מֵעָלֶיךָ

וְכִבְשָׂה וְאַיֶּלֶת תִּהְיֶינָה עֵדוֹת

שֶׁלִּטַפְתָּ אוֹתָן וְהוֹסַפְתָּ לֶכֶת - -

 

--שֶׁיָדֶיךָ רֵיקוֹת וְעִירְךָ רְחוֹקָה

וְלֹא פַּעַם סָגַדְתָּ אַפַּיִם

לְחֹרְשָׁה יְרֻקָּה וְאִשָּׁה בִּצְחוֹקָה

וְצַמֶּרֶת גְּשׁוּמַת עַפְעַפַּיִם.

 

          לא במקרה קבע המשורר שיר זה בפתח קובץ השירים הראשון שלו. הדמות העומדת במרכז השיר, דמות ההלך בעל־הניגון, הנודד השר, היא, כידוע היטב, דמות סמלית מרכזית בכל יצירתוֹ; דמות המייצגת באורח גלוי וחד־משמעי את האמנות, את השירה ואף את המשורר עצמו. יחסו של אלתרמן אל הדמות ואל הערכים שהיא מייצגת השתנה בחלקים המאוחרים של יצירתו, אך משמעותה ותפקידה של הדמות בתוך המרקם הדראמאטי של היחסים הנקבעים בינה לבין הדמויות הסמליות הגדולות האחרות שבעולמו – האב, הרעיה, הפונדקית, הבת, האחים, החלפן, דמות הרפאים של הבעל החוזר אל ביתו מעבר לחיים וכו' – משמעות ותפקיד אלו לא נשתנו. את קביעתו של שיר זה, שהוא פנייה ישירה אל דמות ההלך, בפתח הספר הראשון, מותר איפוא לראות כמעשה של הכרזה על פּוֹאֶטיקה או אף כהצהרה של הזדהות עצמית מצד המשורר. משום כך עשוי השיר בכל פרט שבו: במבנהו התימאטי, בציוריו, במבחר המלים המשמעות בו, במקצבו ובחרוזיו, ללמד על כלל  יצירת אלתרמן, לפחות בחלקה המוקדם.