מן הדברים המבדילים בין שירה לפרוזה אולי גם זה, שהשירה היא המחוג המהיר של אוֹרלוגין הזמנים, בעוד שהפרוזה היא המחוג האִטי שלו. עם שהפרוזה נשמעת אף היא לקצב הימים, היא שומרת בכל זאת על שלשלת היוחסין, מסורת את אִמרת־החשאין מדור למשנהו; השירה, לעומתה, חורתת את זמירותיה החדשות גם בתוי נגינה חדשים, משׂאת נפשה אולי תמיד להיות ראשית. בימינו החישה השירה את קצבה כדי כך, שאין טביעות העין וטביעות האוזן יכולות להדביקה. היא מחדשת פניה לבקרים ומשנה טעמה לערבים, היא מצרפת צירופים ומפרקת צירופים כמשיח המתיר וקושר את חבישותיו בשערי רומא. מהירת חליפות היא ומהירת חלוף. שוחריה של השירה אינם מוצאים אוזנם וחיכם בשירת ימינו, ותקופי־מבוכה ותהיה הם נמלטים על נפשם אל משכנות השירה של "הזמן הישן והטוב". אכן צצו בימינו סוגי שירה, שאינם אלא נשפי מסכות של ניבי לשון. אך כלום נאטום אזננו לשירה חדשה באמת של לב חדש באמת, ביען כי אזננו לא לוּמדה בה עדיִן? ודאי יש שירה אשר פניה אינם כתמול שלשום. גם הסולדים מפני החדש באשר הוא חדש וגם המסלדים את החדש באשר חדש הוא אינם מהימנים בדינם. הדין עם הבוחנים חדש וישן כאחד.

 

ספר ה"כוכבים בחוץ" של אלתרמן נותן גם הוא ידים רחבות לחילוקי הערכות, לחלוקי טעם. ולא רק משום שהחדש שנוי תמיד במחלוקת, עד שלא יצא טבעו בעולם, אלא עצם טיבם של שירים אלה אינו עשוי להיות שוה לכל אוזן. יותר מדי השיר חורג כאן מן הרסן, פחות מדי חופף עליו מוראה של אחריות. כל שירה דוברת בצירופים מוּתנים, שאין להם מהלכים מחוץ לגבוליה, אך יש גם להם אנך הגיוני מסוים, אמנם הגיון מיוחד לשירה, כדרך שהגיאומטריה הבלתי אֶמפירית, הסותרת את החושים (כגון של פּוּאַנקרה, של לוּבּאצ'בסקי), כפוה גם היא לחוקים גיאומטריים מוצקים. מבנהו של השיר אצל אלתרמן אינו נטוי על פי אנך כזה, אין קו נמתח בו מראשו אל סופו. השיר משתלשל במלכות הפתיעה, הוא מדגל על גבי פתאומים, כעל הררי בתר, הלוז הפנימי שלו משוברר וזרוי לרוחות רבים. קשרי־הדברים ניתנים בדילוגין ובעיקופין, הם מחייבם ניחוש, תובעים פשר, אשר לא תמיד הוא בנמצא. זוהי מנגינה אשר צליליה אינם הולכים בסך, אינם רצים אלינו, אלא חומקים ובורחים, בורחים גם אלה מאלה. קריאת שיר כזה הריהי בעצם מין מלאכת ציִד, שאפשר לשוב בימנה גם ריקם, אך הצולח וצד כאן, אם מעט ואם הרבה, מובטח לו כי יצורי שירה אמיתיים בידו.