במאמר זה נדונים שלושה שירים מתוך ,כוכבים בחוץ", שהקשר ביניהם הוא תימאטי והגותי כאחד. השירים מפתחים כולם נושא, המהווה צומת תימאטי בשירת אלתרמן כולה וב"כוכבים בחוץ" במיוחד: נושא הדרך או הנדודים. הם אף קובעים נושא זה במסגרת הגוּתית-ערכית ברורה: הדרך ואורח-החיים של ההֵלך הנודד בה מסתמנים בהם כנורמה של קיום אנושי מעוּלה או אף עליון.
ההֵלך, גיבורם של השירים, או הדובר בהם, שהוא גיבורו הראשי של ספר "כוכבים בחוץ" ואחד הגיבורים הבולטים בקהל הדמויות הארכיטיפיות המאכלס את ה"עולם" הפיוטי האלתרמני, ממחיש במעשיו, ברגשותיו ובראייתו נורמה זו על-פי ארבעה או חמישה הקשרים תיאוריים-הגותיים המופיעים בשירים דרך קבע:

א) ההולך בדרכים הוא בן-החורין האמיתי. הוא כופר בכל הגבלה, שמקורה בשרירות החוק החברתי והמדיני ומנתק עצמו מכל הֶקשר חברתי, העלול ליטול ממנו את חופש-התנועה. בצורה זו הוא מנתק את עצמו מן הקבוע המתיישן ומתמסר להתחדשוּת בלתי-פוסקת מן הבחינה האישית, החברתית ובמובן מסויים אף האנתרופולוגית. היינו, הוא משוחרר לא רק מן הכבילוּת לקשרים אישיים או לקשרי המדינה והחברה אלא אף לקשרי התרבות. הוויית הדרך יכולה להחיות בו את הפרא התמים הקדמון. בהקשר זה הוא מזוהה תכופות עם הסתיו, המחזיר לעולם היבש והבלה את רעננותו (ראה שירים כ"הרוח עם כל אחיותיה" ו"סתיו עתיק"). לאור כל אלה קובע האח החמישי ב"שיר עשרה אחים": "העזה ויסודית במתנות החרוּת / היא הדרך, אחַי, היא הדרך" ("עיר היונה", עמ' 314). 

ב) המהלך בדרך שרוי בקירבה מירבית אל "תבל", המזוהה בשירים רבים של אלתרמן עם הטבע, ואילו בשירים אחרים מייצגת היא סוּבלימאציה כמעט דתית שלו. הוא "דבק" בתבל (דבקותו מסתמנת לעתים במונחים דתיים, כגון בסיום "האם השלישית": "הוא מודד בנשיקות, כנזיר משוּלח, / את נתיב עולמך, אלוהַי"); , הוא קרוב ליסודותיה, מוקסם משיפעת גילוייה המתחדשים תמיד. בקירבתו אליה יש מן האהבה הגדולה, האהבה עד-מות ("בוא נחם את לבי העייף להורגיו. / לעלמה, לשירים ולדרך"; "שיר שלושה אחים", שם, עמ' 119), ויש בה גם מיסוד הכפייה ("דרכים, / אל מרחבן / השׁר והלבן / בחבל הובילתני התשוקה!", "מזכרת לדרכים", שם, עמ' 24).

ג) ההליכה בדרך היא הביטוי המובהק של קיום המבוסס על הכמיהה אל האנסופי ועל ההכרה באינסופיוּתו של עולם החוויות הראויות להיחוות ("וסוף אין לדרך הזאת העולה. / סופֵי הדרכים המה רק געגוע"; "אל הפילים", שם, עמ' 22). מכאן, שהדרך משמשת רקע וקנה-מידה לסופיוּת הקיומית של נסיון-החיים, או, להיפך, בבואה לאינסופיותו של נסיון זה. מחד-גיסא, מופיע המהלך בדרך תכופות כאדם השׂם פעמיו אל המוות ("לדרך השוקעת המסע אכינה. / באוירה הקר והעָרב לחך / לאדמתי אומר - / את מגעי זכרי-נא, / אני היד אשר הושטה אל לילכך"; "אגרת", שם, עמ' 62). מאידך גיסא, עשוי ההֵלך להופיע בהליכתו ברגע ההבקעה הטראנסצנדנטאלית אל הקיום מעֵבר לחיים ("ואמות ואוסיף ללכת"; "בדרך הגדולה", שם, עמ' 111).

ד) הדרך היא, איפוא, "דרך החיים" במובן האליגורי-הסמלי המקובל: מהלך החיים מלידה עד מוות, מהלך החיים מדור לדור. המהלך בדרך הוא האדם ברצף קיומו הביולוגי והמֵטא-ביולוגי (ראה, למשל, השיר "תיבת הזימרה נפרדת").

ה) במקומות רבים, וביחוד ב"כוכבים בחוץ", מייצגת הדרך גם את השירה, או את שליחות חייו של המשורר. ההֵלך הוא הטרובדור, הזמר הנודד, בעל תיבת-הזימרה, והדרך מקבילה לניגון ("עוד חוזר הניגון שזנחת לשוא / והדרך עודנה נפקחת לאורך", שם, עמ' 7). בתחום זה עשויה הדרך להינתק מהקשריה הפיסיים והנופיים ולהיעשות למהות פסיכולוגית ("זה השיר, אל בינה נשׂאתיו ואל גוֹדל, / בנתיבת הנדודים הישנה, / משולחן אל חלון ומכותל אל כותל, / בין תמונות ועינים כלות לשינה"; "השיר הזר", שם, עמ' 47).

מתוך הספר "מפרט אל עיקר" הוצאת הקיבוץ המאוחד תשל"א