את שירו "איגרת" הציב אלתרמן בסוף חלקו הראשון של קובץ הבכורה שלו  כוכבים בחוץ, וכשיר חתימה יש לו ללא ספק מעמד מיוחד במינו לאור העובדה שבארגון מִבנהו של הקובץ הושקעו מאמצי תכנון לא מעטים.1  גם נימתו הווידויית של שיר  איגרוני זה מבדילה אותו משאר שירי הקובץ, שהם ברובם שירים ארכיטיפליים כוללים המתארים את תבל על שלל גילוייה, וממעטים להאיר את  עולמו הפרסונלי של היחיד. במאמר זה ננסה לעמוד על טיבו של הווידוי ההופך את השיר "איגרת" לשיר-מפתח להבנת הכיווּנים התמטיים והרעיוניים שאליהם מוליך הקובץ  כוכבים בחוץ את קוראיו.

         אכן, שירי וידוי ושירים אוטוביוגרפים כמעט  שאינם בנמצא במרחבי יצירתו הענפה והמגוּונת של אלתרמן, למעט שני שירי עלומים הכלולים בפתח מחברת שיריו הגנוזה מתקופת לימודיו בצרפת –  שירים מפריז – שירים קצרים שבהם הזכיר אלתרמן בגעגועים את בני משפחתו, לרבות את לאה אחותו ואת "הבּאָבּע"-זקֵנתו שהתגוררה עם בני המשפחה בבית שבתל-אביב הרחוקה. לאחר אֶפּיזודה קצרה זו, שבּה "צִייר" בשיריו תמונות אינטימיות מחיי המשפחה, נטש אלתרמן לכאורה את הז'אנר של השיר האוטוביוגרפי-המשפחתי עד סוף ימיו, וגם שירים שכּתב בהמשך דרכו על דמות האב נוטים אל הארכיטיפלי ואל המוכלל, ללא כל קווי היכר ספציפיים ומסומננים (marked). המשורר נודע כאדם מהורהר ומסוגר, שמיעט בדברים. חברו מנחם דורמן, שנפגש אִתו מעשה יום ביומו במרוצת שנות היכרותם, סיפר לי כי אלתרמן לא הִרבּה לשוחח עם חבריו ומעולם לא פתח לפניהם את סגוֹר לִבּו. גם משה שמיר, אהרן מגד וחנוך ברטוב – הם וחבריהם בני דור הרֵעים – אישרו זאת באוזניי. אלתרמן אף מעולם לא הסכים להתראיין בתקשורת הכתובה והמשודרת.2 לפיכך, שיר וידוי כדוגמת  "איגרת", שבו מתחנן האני-המשורר לפני אביו ואביו שבשמים שיפתחו לפניו את הדלת ואת דלתות לִבּם ויסלחו לו על חֵטא שחָטא,  הוא שיר מעורר סקרנות המזמין התבוננות שהויה.