שני היבטים בולטים, קשורים זה לזה ונובעים זה מזה, מאפיינים את הסיטואציה ההיסטורית שבה מצאו עצמם אלתרמן ובני דורו מסוף שנות השלושים של המאה העשרים ואילך עם עליית הנאציזם לשלטון בגרמניה והשתלטותו המהירה על אירופה כולה. ההיבט הראשון – הנוכחות הקרובה והמוחשית של מוות אלים מטעמו של משטר טוטאליטארי עריץ במלחמת השמד חסרת מעצורים. סכנת החיסול המיידי שעמד צבאו של רומל להמיט על היישוב העברי בארץ ישראל המחישה לאלתרמן ולעמיתיו, אנשי אותו יישוב – מה שהיה אמור להיות ידוע להם כבר לפני כן – שמוות שרירותי ומיידי עתיד להיגזר על כל אדם שעמד בדרכם של הנאצים ובני בריתם. בין אם השתייך למיעוט שאלה חפצו בשרירות רצונם בסילוקו מן העולם ובין אם נכלל בין אלה שנחשדו בהתנגדות לשלטונם או שנלחמו בו. ההיבט השני – איום רוחני שהיה כרוך במימושו של האיום הראשון, הפיזי: חיסול המורשת ההומניסטית מוסרית של המערב (שביט לעיל). הנאציזם שחיסל את המורשת הזאת בגרמניה, ודיכא אותה בארצות שכבש, איים להשליט בכל אירופה משטר רצחני, טוטליטארי המבוסס על עליונות הכוח והגזע ועל ניהיליזם קיצוני בכל הנוגע לחיי האדם ולערכיו. כניעה לגזר דין המוות שגזר המשטר הזה על חיי יחידים וציבורים, נתפס לאלתרמן ולאחרים מבני הזמן כהשלמה עם סדר עולם בו אין קיום ותוקף לערכים אנושיים.
בה במידה שניתן לתאר את שמחת עניים כתגובה סמלית לסיטואציה הנזכרת (תיאור שאמנם וכמובן איננו עשוי למצות אותה), הריהי תגובה הנגזרת במידה רבה משני ההיבטים הנזכרים. לנוכח האיום הפוליטי האקטואלי, המיידי והמוחשי של השמדת ה"עניים" (החלשים שהם גם הענווים והצודקים, עשירי הרוח) על ידי ה"עשירים" (החזקים, השליטים שהם גם הרשעים), ביקש אלתרמן להציע ולבסס מחדש, מתוך מורשת התרבות הכלל אנושית (והיהודית בתוכה), את הערכים שעשויים להעניק משמעות לחיי האדם ולמותו בעולמה של המאה הֿ20. כנגד הסתמיות והשרירותיות של מוות בשמה ומכוחה של עריצות בלתי מוגבלת ושל חיים בציפייה נכנעת לבואו – מוות המאשר את שלטון השקר והכוח בעולם – העמיד אלתרמן לרשותם של בני דורו, בזיקה לערכים האלה ומתוך המורשת ההיא, את המיתוס של "שמחת העניים": זו העוצמה הרוחנית החוגגת הכרוכה ב"חיים על קו הקץ" ואל הקץ, בעמידה פקוחת עיניים אל מול מוות שיש לו "אולי פעם באלף שנה" צידוק ומשמעות; מוות שהוא גם שיא וניצחון, פרדוקסאליים ככל שלא יהיו, של חיים ושל ערכים. "שמחת העניים" הדופקת על הדלת, היא, בשיר הפותח, בשורת הניצחון הזה, הנקנה במחיר של אבדן ומוות. בגוף היצירה, ידיעת המוות הצפוי תתגלה – כשמקבליה יבחרו להתמודד עימו – כאותו ניצחון עצמו, כ"שמחת עניים".
כיצד? כיצד לנהוג לנוכח בשורת המוות הוודאי הזה ("והעיר נצורה מבוא ומצאת")? להיכנע כי אין סיכוי ותכלית למאבק ("כי אל קרב אין תקווה חרגנו")? או להיאבק במלוא עוצמת החיים למרות שאין סיכוי? דווקא משום שאין תכלית (להפוך את המוות ל"שמחת עניים")? על אלו ערכים מנחים ניתן לבסס את התשובה לשאלה הזאת בעולם "של חרב ושל כסף" שאין בו סמכויות מטפיזיות או אידיאולוגיות להישען עליהן? על שאלות אלו ושכמותן משיב אלתרמן בשמחת עניים במונחים אוניברסאלייםֿעקרוניים (תשובה שהייתה מופנית כמובן באופן ממשי וייחודי אל אחיו לגורל בישוב הארץֿ
ישראלי של אותם ימים). העמידה מול המוות בסיטואציה הקריטית של העיר הנצורה היא גם משל לעמידה בפני המוות שהוא סופם הוודאי של כל חיים באשר הם. בני אדם כיחידים, בעודם חיים, המבקשים לצחוק ולאהוב, ליהנות מאור השמש, מחג ומאושר, אינם יכולים לעמוד לבדם בסיטואציה הזאת. הם מגייסים לעזרתם את ערכי היסוד שלמדו מאבותיהם, את המורשת המשפחתית, הלאומית והכלל אנושית, הביולוגית והרוחנית כאחד (לא דתית ולא דוקטרינרית), כל מה שניתן לתאר כ"מחשבות של מתים". בלשונה של היצירה – הם קוראים לעזרת המתים. התפיסה הערכית שמפתח אלתרמן בשמחת עניים נטועה במורשת הזאת, ומיוסדת על היחסים הבסיסיים שגם מקיימים את החיים וגם מעניקים להם את משמעותם – האהבה, האבהות, האמהות, הרֵעות, הנאמנות לעדה וכל כיוצא בהם, ערכים שביסודה של המורשת ההומניסטית. המתים של אלתרמן הם הקרובים ביותר – הבעל (האוהב), האב, האח, הרֵעַ – אבל גם הרחוקים ביותר – הם מתים. נוכחותם בנפש היא עזה, אבל מן המציאות הפיזית, הם נעדרים. לכאורה הם חסרי אונים וחסרי ממשות. יחסי הגומלין בין המתים והחיים ככל שהם קרובים ואינטימיים, הם גם מלאים מתחים וסתירות. קבלת דינם של ערכים ושל נאמנויות שאין שכר או תכלית לה, סותרת את התשוקה העזה לחיות, את היצרים, את הרצון לעוצמה; אין היא דבר המובן מאליו. היא כרוכה במאבק.
סביר אפוא לפרש את התפתחות יחסי המת והרעיה בשמחת עניים כמגלמת את המהלך שבו מתגבשת ההכרעה של הרעיה ושל הרעים כיצד לנהוג בסיטואציה של המצור וכיצד לעמוד מול המוות הוודאי שהמצור הזה מוליך אליו. מחשבות המת, מחשבות המתים, הן המוליכות את אנשי העיר הנצורה לעמידת הגבורה שבאין ברירה ומחזקות אותם בעמידה זו. כאמור, אין המהלך הזה יכול להיות קל או חדֿמשמעי והוא כרוך מטבע הדברים במאבק פנימי מתוח (התביעה הערכית היא קשה ומתאכזרת ואיננה מקבלת פשרות וסטיות). אבל בסופו של המהלך, לא ייכנעו גיבוריה של היצירה למוות האלים והשרירותי שהצר מבקש להביא עליהם ("וצר נשבע: אהיה לך סכיניך"), אלא, מכוח הזדהותם עם אותן מחשבות, הם יטביעו על המוות הזה את חותמם ("כדיוקן המלכות על פני האגורה בכל תגי חייך הוא טבוע"; "שיר של אור"), יעשו אותו לשלהם, יהפכו אותו מכורח לבחירה, באופן שיעיד על חייהם, על ערכיהם, על זהותם, על כבודם ועל צדקתם, ובדרך זו על מורשת הערכים של האדם באשר היא. אלתרמן אינו טוען בשמחת עניים שיש ערכים שראוי להקריב בשבילם את החיים, אבל הוא מראה שקיימים ערכים שהחיים בלעדיהם אינם חיים, שהם (הערכים האלה) הם החיים. שום בטחון ברור אין בעניין הזה, אין הוא אלא אפשרות, סיכוי. "אולי פעם באלף שנה יש למותנו שחר", "אולי פעם באלף שנה" עשוי האדם, בעל כורחו ושלא בטובתו, להפוך את המוות אויב החיים, לעדות של עוצמתם וניצחונם. לתת את החיים למען החיים. שמחה כבירה היא, שמחה ענייה – "שמחת עניים".

 

מתוך הספר שורת המורדים / בעז ערפלי . הוצאת כרמל 2009