|
לא יהדות, לא ציונות: מרדכי שָלֵו כותב מחדש את שמחת עניים - בעז ערפלי
מרדכי שלֵו הוא פרשן רב עוצמה של יצירות ספרות, בעל ידע רב בטקסטים עבריים ולועזיים מסוגים שונים, איש של אינטואיציות חדות ויכולת נדירה לקשר בין רחוקים וקרובים; כתיבתו המרתקת דעתנית, חדורה להט פנימי, כמו מופעלת על ידי כוחות שמעבר לספרות, שגדולים מן הספרות, נוגעת תדיר בצמתים רגישים של ההוויה הישראלית. תכונות אלו ורבות אחרות שהופגנו באופן מקיף ומבריק בחיבורו על שמחת עניים של נתן אלתרמן, גם סייעו, פרדוקסאלית, לכישלונו החרוץ. חיבור זה, מי מפחד משמחת עניים, שהופיע לראשונה בשני המשכים באלפיים 5 וֿ6, זכה לתגובות נלהבות של קוראים, ביניהם ידועי שם (ראו למשל אלפיים 6, 209-210, מסכת, 5-6 [להלן הערה 4). שניים מן הקוראים הללו, עלי אלון ויריב בןֿאהרן, היו נלהבים עד כדי כך שהוציאו את החיבור הזה לאור, מתוקן ומורחב, בליווי תוספות, מקורות וקטעים מחיבורי פרשנות שכתבו אחרים על יצירתו זו של אלתרמן; ספרם זכה למהדורה שנייה כשנה לאחר הופעתו בדפוס.
פרשנותו של שלֵו לשמחת עניים, צירוף מוזר של ניאוֿאורתודוקסיה (מבחינת התוכן) והפקרות פוסטֿמודרניסטית (מבחינה מתודולוגית), איננה מקובלת עלי. עיקריה, ובמיוחד החידושים שבה, הם לדעתי חסרי יסוד, ואין היא עומדת גם במבחני הסבירות הגמישים ביותר המקובלים בחקר הספרות ובפרשנותה, ובמדעי הרוח
חזור |