משפט-הנחמה "לא הכל הבלים, בתי, לא הכל הבלים והבל" הוא המשפט, שפותח את "שמחת-עניים" לאלתרמן. זהו משפט מנוגד למימרתו המפורסמת של קוהלת "הבל הבלים, הכל הבל", אבל אין ניגוד זה דבר שבמקרה. קוהלת חשב להשיג את האושר על-ידי ריבוי נכסים ותענוגות ואולי אפילו על-ידי ריבוי חכמה, אבל הוא נוכח, שנכסים אלה שלו וחכמה זו שלו לא יצילו אותו, בבוא השעה, מן המוות. המוות הוא בספר קוהלת, בצורה אנושית כל כך, האנטיתזה של החיים ולפיכך מואפלים כל חייו של קוהלת, שלפי כל הנתונים הארציים יכלו להיות מזהירים כל כך, על-ידי צלו הקודר והמאיים של מוות זה. הסיכוי, שהמוות ישיג אותך במוקדם או במאוחר, נוטל כל טעם מרדיפותיך אחרי כסף וזהב, מסיפוקיך במילוי תאוות-בשרים ואפילו מנטיותיך להתקין משטר מוסרי בעולם. קוהלת קובל על שדמעותיהם של עשוקים נשפכות לשווא, אך הוא עצמו, אם כי בעל-יכולת היה, אינו מוחה כל דמעה של עני. עשיר ורש, עושק ועשוק, נזיר ובעל-תאווה – ימותו כולם. מה טעם איפוא לשנות פני הדברים, שבין כך ובין כך אינם אלא רגעיים? הבל הבלים, הכל הבל.