לאור הבלהות של סופת ברקים רואה המת-החי, גיבור 'שמחת עניים', את רעייתו הישנה בשלווה – ועברה כאשת נעוריו, ועתידה איתו במותה, נשקפים לו מזיו פניה. במעברים חדים בין חושך לאור, בין עבר לעתיד, בין סער לשלווה, בין סערת נפש לשינה ומוות, מאיר השיר כמה מפניה של עלילת הפואמה מכיוון חדש. בקריאה איטית, שורה ליום, הברה אחר הברה, במסגרת "כפית אלתרמן ביום", חשפנו פלאים נסתרים בשיר. לפניכם רצף העיונים בשיר כולו, עם מבחר מן התגובות הפרשניות המאירות של המשתתפים.