ב"שמחת עניים" יותר מאשר ב"כוכבים בחוץ" ויותר מבכל יצירה אחרת של אלתרמן ניכרת השפעת השירה הסימבוליסטית הרוסית. בירורה של הנחה זו, על רקע הקישור המקובל בין "שמחת עניים" לבלדה הביניימית, מחייב, בראש ובראשונה, לשוב ולשחזר את סיפור המעשה המסופר ביצירה מתחילתו ועד סופו.

 

הקושי שבו נתקל הקורא בבואו לבצע משימה זו מבליט מיד את ההבדל בין "שמחת עניים" לבין הבלדה הביניימית: לפנינו סיפור שקשה לספר אותו משום שעובדות היסוד שלו הן מעורפלות וסותרות את עצמן במתכוון, וההתרחשויות הנזכרות אינן יוצרות רצף של עלילה בעלת קו ברור. אין מדובר רק בחוסר המוחשיות של הסיטואציות (הנמסרות מפיו של הגיבור), אלא גם באי־הסבירות העובדתית והפסיכולוגית של הקו הסיפורי ושל המצבים עצמם. זוהי תופעה אופיינית לשירה סימבוליסטית, המגיעה ב"שמחת עניים" לקיצוניות.

 

במרכזה של חוסר הבהירות העובדתית עומדת השאלה: האם הגיבורים הם חיים או מתים? בפרולוג הגיבור מאופיין על־ידי האפיתט 'עני־כמת', ופירושו שלדבר, על־פי האלוזיה המשנאית, שהוא חי אבל חייו הגרועים דומים למוות. הוא מצטייר כנווד חסר בית, הישן על מצע של קש. אבל בהמשך הוא מופיע כמחונן בתכונות על־טבעיות של רוח רפאים, וכמי שכבר נקבר  - כלומר, הוא מת ממש. הוא קם לתחייה כאשר הוא מצליח להחזיר בזרועותיו את האשה ולשסע אותה כשסע העיט את היונה: "בי נשבעתי ואת מעידי / כי על חי את מצגת רגלייך" ("שיר של אור"), הוא גוסס שוב ("קץ האב"), ובכל זאת משתתף בקרב על הגנת העיר. האשה מצדה מופיעה במצב של שינה, שהיא ספק מוות. אבל בכייה מעיד שהיא חיה. הגבר מבקש להחיות את יופייה ונעוריה המתים. יופייה המסנוור מתגלה לעיניו שקצרו מלראות אותו ("החולד"), הוא נוכח בכוחה, בחיוניותה, ביכולתה לשמוח, והוא מייחס זאת לנכונותה למוּת. יש סימנים המבשרים את מותה הקרוב ("שיר של אותות"). היא מופיעה כלוחמת חמושה, והגבר מנבא שהיא עומדת למוּת בקרב ולהיקבר באדמתו ("אדמת בריתי"). המצב האמביוולנטי של עמידה על גבול החיים והמוות מאפיין גם את הדמות הקיבוצית של הנצורים הנלחמים על עירם.