השיר הפותח את מחזור שירי "שמחת עניים" הוא דיאלוג בין אותה השמחה – שבהגדרת מהותה תלויה במידה לא מעטה ההבנה של הקובץ כולו – לבין גיבור השירים, ה"עני־כמת", המת־החי, הזוכה והמתייסר בשמחה הפרובלמאטית. אותו הגיבור, 'האיש', שהוא 'עני־כמת', מצוי במצב של ציפיייה מתמדת לשמחה: "כי חיכה לה האיש עד עת". בין האיש המצפה לבין אובייקט־הציפייה, השמחה, משתרע הזמן, העת, שהיא, במישרין או בעקיפין, תמיד הממד המודע, היסוד המותח, המדרבן והמבעית בשירי אלתרמן. בשירנו, הופעתה של השמחה היא מעין תחנה־סופית של זמן־הציפייה; תחנה־סופית, שרירותית כמובן, בתוך מערבולת הזמן האין־סופי, שאופייה האשלייתי בחינת עת־רצון, שעת־מילוי של געגועי הציפייה, יתברר מייד. ברגע נדמה כאילו הזמן הוביל לקראת מטרה:
וַיֹּאמֶר: מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים,
כִּי שָׁמַעְתִּי שִׂמְחַת עֲנִיִים
(שיר הפתיחה לשמחת עניים)
המשך הסיטואציה השירית יחשוף אמנם את הטעות כאילו הושגה 'מטרה' עם הופעתה של השמחה. עצם הופעתה היא מומנט בלבד באותו זרם אין־סופי של הזמן. אבל כבר הבית הראשון של השיר משתמש בתמונות וצירופי מלים השוללים מראש את האושר המלא, את השלמות והשגת המטרה הנכספת מחתן־השמחה. הוא ושמחתו פגומים לפי מהותם. היא "שמחת עניים" והוא, שחיכה לה עת עתה, הוא "עני־כמת". אבל אין לו לאיש שמחה אחרת. השמחה הפגומה היא והיא בלבד מנת־חלקו, ולוּ ניתן לו לצפות עד קץ כל הדורות לא היתה דופקת על דלת ביתו של האיש אלא השמחה הדו־פרצופית הזאת, שהיא בחינת 'כבשת־הרש' של העני־כמת. וגם לאיש שציפה לה "עד עת" אין ספקות בדבר טיב השמחה. הוא מקבלה ברצון בתור "שמחת עניים". פעמיים, לפני שהשמחה מגלה לעיני האיש את תחתית עומק תהומיותה, מקבלה האיש כאח וכרע: "ויאמר: מה טוב ומה נעים / כי שמעתי שמחת עניים... ויאמר: מה טוב ומה נעים / כי באתני שמחת עניים". הקורא שומע, כמובן, יחד עם דברי האיש, את הפסוק: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".