לאחר תקופה ארוכה של "מלכות זוהרת", נתקלה שירת אלתרמן בהסתייגויות מסוימות. מקורן בהשפעתה הגוברת של מסורת הספרות האנגלו־סקסית, המלוָה את התפתחותו של קהל הקוראים הצעיר; והדברים ידועים. השפעה זו, שחוללה אצלנו מפנה בדרכי הכתיבה, ובעיקר בשירה, יוצרת בהתמדה אבחנות־קריאה חדשות, ואף מביאה לתמורות בתפיסתה של הביקורת. השינויים האלה עוררו, בין השאר, גם את הויכוח על שירת אלתרמן. יצא הדבר, שהויכוח הפך לפולמוס בין שני דורות; אך לגופו של ענין, במסגרת התנאים החדשים, היתה הביקורת על שירת אלתרמן בלי נמנעת. מעבר ליריבות ה"קלַסית" בין דורות שונים של משוררים, ומעבר לכל הטעמים הצדדיים הנלוים תמיד לפולמוס מעין זה, אין לערער על העובדה כי חלקים נכבדים בשירת אלתרמן היו נושא לויכוח זה. כך למשל, שירים רבים מ"כוכבים בחוץ" – חליל הקסמים של השירה הארץ־ישראלית החדשה, ושלא לדבר כלל על חטיבות שיר שלמות ב"עיר היונה" – הקריאה באלה נעשתה מכבידה, כמצעד של אלפי רגלים המכות לסירוגין אנַפסטים או טרוכאים, והכל בתדירות, שניתן לנחשה מראש. את הבסיס העיוני להסתייגות מחלקים בשירת אלתרמן ביקש לתת נתן זך בהסתמכו על מתודת "הזמן הריאלי" של ברגסון.  נקודת המוצא ה"ברגסונית" של זך היא כי הזמן בספרות הוא הזמן של הנסיון האנושי, הנמצא בתנועה בלתי־פוסקת של ההתהווּת וחידוש. ההארה האנושית של ההתהווֹת הדינַמית הזאת בדרך הלשון, שהיא מהותה של הספרות ,מושגת מכוח האינטואיציה, ואילו את ההתלכדות האינטואיטיבית של הספרות עם זרם החיים הפנימיים משקף הריתמוס המוסיקלי של הטקסט הכתוב. הריתמוס משמש, איפוא, בתורת "הגורם נושא המובן בטקסט הכתוב", והוא המביא לידי מגע ישיר עם מחשבת הסופר המונחת ביסוד היצירה, בעוד המלה מוסיפה גוון וצבע בלבד.