עיוננו היומי הממושך ב'שמחת עניים' כסדרהּ הגיע לסיומו בשיר שזה גם שמו, 'סיום', אחרון שירי הפרק השביעי והיצירה כולה. שיר-תאום ל'שיר לאשת נעורים' שבפתח היצירה, הפונה גם הוא שוב ושוב ל'בתי' וטוען כי לא הכול הבלים והבל. אלא שהפעם מגיע אליו המת-החי, ועימו הקורא, עם תוספת-ניסיון: המסע-משא-מסה של סיפור 'שמחת עניים'. המקבילות וההבדלים בין שני השירים מצביעים על נקודת מבט משלימה של 'סיום' לזו הטוטלית והדרמטית של 'שיר לאשת נעורים'. חיובם של החיים כשלעצמם, החיים השלווים, השלמים. ואמונה בהמשכיותם מעבר למוות לא רק בזכות האהבה, אלא גם ובעיקר בזכות ההולדה. כמו מגילת קהלת, שבמבט שטחי עליה, על פי פסוק הפתיחה שלה, 'שמחת עניים' שוללת, גם 'שמחת עניים' זורמת אל "סוף דבר" אתי של חיוב התקווה, המוסר, השמחה וחיי המשפחה, ו'סיום' מקביל לסיומה של המגילה. בקריאתנו בשיר, החל בעיצומה של מלחמת תריסר הימים, העמקנו את ההשראה הרוחנית-מוסרית שנותנות היצירה והעת זו לזו, וכדרכנו התעכבנו על כל פרט ומילה, צליל ודימוי, ארמז ושיבוץ, וראינו כיצד נמסכות צורה ומשמעות. לפניכם רצף ערוך של כפיות העיון הללו, בלוויית מבחר תגובות פרשניות של המשתתפים.