השיר החותם את פרק א ב'שמחת עניים' כמו מסכם את הידוע לנו מהפרק כולו, ורובו-ככולו הוא הכרה של המת-החי במצוקה של אשתו ובמאבקה. בכך, הוא ממצה את תמונת-המצב המייאשת, ומכין אותנו לפרק הבא, שיוקדש למאבק מוסרי בייאוש, ברוע ובשקר. ועם זאת, השיר מחדש פרטי עלילה חשובים: הוא מציע עמדה רגשית חדשה של המת כלפי אשתו; והוא מספר לראשונה על כך שיש להם בן. בעיונינו היומיים בשיר, במסגרת 'כפית אלתרמן ביום' ברשתות החברתיות, התעכבנו כהרגלנו על כל מילה, וחשפנו ממדים נוספים בשיר: את רשת החריזה המיוחדת שלו, הפרוסה גם על מצלול הבתים, ואת מבנהו הכיאסטי הסמוי מן העין.