|
בשוכבו גוֹוע - שירים על קץ האב: דילן תומס ונתן אלתרמן - זיוה שמיר
השוואה בין שיר של המשורר הוולשי דילן תומס (1953-1914), מחשובי המשוררים המודרניים בשפה האנגלית, לשיר של נתן אלתרמן (1970-1910), מחשובי משוררי המודרנה הארץ-ישראלית, היא לכאורה עירוב של מין בשאינו מינו: כידוע, כתב המשורר האנגלי הנודע שירה אישית, רוויה ביסודות אוטוביוגרפיים למכביר, ואילו אלתרמן התחמק מן הווידוי האוטוביוגרפי בכל כוחו ומאודו. זה כתב במסורת האנגלית של "לשון ההמעטה", וזה כתב שירה רוּסוֹ-עברית צבעונית וקולנית, עזה וגועשת. זה הושפע ממיתוסים קלטיים עתיקים, וזה הושפע מהספרות העברית לדורותיה ומן המודרניזם הצרפתי-רוסי. הדמיון בין השניים באמת קלוש ביותר.
עם זאת, ניתן למתוח כמה קווי אקבלה ולסמן סימני היכר משותפים אחדים בין שני המשוררים הגדולים: אבותיהם של השניים נשאו עיניהם בתחילת דרכם לכתר השירה, אף כתבו פה ושם שירים לעת מצוא, אך עסקו רוב ימיהם בחינוך. בניהם הגשימו את שאיפת אבותיהם וטיפסו במעלות היכל השירה, אך נודעו בציבור באורַח חייהם הבוהמיאני, שעמד בניגוד גמור לאורח החיים הקונפורמיסטי של דור האבות. שני המשוררים הגדולים והפופולריים התפרנסו בעיקר מחיבור שירים ומחזות, ולא היה עולה בדעתם למצוא את פרנסתם מהוראה לגיל הרך. ואף זאת: שני המשוררים, שהשפעתם על הקוראים ועל המשוררים הצעירים הייתה חסרת תקדים, לא האריכו ימים, מחמת שתיית אלכוהול מרובה, שפגעה במערכות גופם והביאה לקריסתן.
זיוה שמיר, "בשוכבו גווע" (שירים על קץ האב: דילן תומס ונתן אלתרמן), שבו: כתב עת לשירה בעריכת עוזי אגסי (הוצאת אבן חושן, רעננה), גיליון 15, דצמבר 2005, עמ' 106-99.
חזור |