פליאה היא ותהי לפליאה, אשר שלוש-עשרה שנים לאחר הופעת המהדורה הראשונה של "שמחת עניים" לנתן אלתרמן מסתכמת הספרות שנכתבה על חטיבת שירה מפוארת זו בקומץ מאמרים פזורים, שלא ניסו ואף לא יכלו אלא להתדפק על דלתותיה ולתהות על כמה מסימניה החיצוניים. אכן, גורלם של "כוכבים בחוץ" ושל "מכות מצרים" לא היה טוב מזה, ועוד יֶאשַם דורנו על הזנחת הטיפול והעיון בשירתו של אלתרמן, שאין, אולי, כמותה לחשיבות מאז נדם קולו של ביאליק.
אין בכוונתו שלמאמר זה למלא את החסרון, ואין ביכולת כותבו לעשות מה שלא עשו גדולים וטובים ממנו, אך הגיעה השעה, כמדומה, לפתוח בלימוד שירתו של אלתרמן, ולהפוך בה ולחפור בה ולהתחיל לחשוף אוצרותיה הגנוזים לעיני הדור.
הרינו פותחים ב"שמחת עניים" בעיקר משום שיצירה זו נחשבת לקשה ולסתומה ביצירות המשורר. ב"כוכבים בחוץ" ישנו מעוף רעיוני וציורי לא פחות מב"שמחת עניים", אך היסוד האמוצינלי החזק המפעם בספר שיריו הראשון של משוררנו, היה בו כדי לכבוש אתלבו של הקורא ואף למסור לו משהו מעוצמת נשימתם של השירים, גם בשעה שלא היה מסוגל לעמוד במבחן ניתוחם העיוני. כנגד זה מבוסס ספר "שמחת עניים" על מעוף אינטלקטואלי-פילוסופי בראש-וראשונה, בלי שתפחַת כל-עיקר עוצמת הרגש הכנוסה בהם, והן זהו סימן-בגרות ראשון במעלה למשורר. האלמנט הפילוסופי, המבנה הקומפוזיציוני החמור, אחדוּת הסמל העוברת בכל הספר – כל אלה מעמידים לפני קורא "שמחת עניים" תפקיד קשה, שאינו ניתן להמלא אלא לאחר קריאה שלישית ורביעית, ואולי עשירית, לאחר הסתייעות בכל הציוד של ניתוח שירה מודרנית. אכן, אילו נקטנו בכלל "מן הקל אל הכבד" – צריכים היינו להתחיל בספר שיריו ה ש ל י ש י של אלתרמן, הלא הוא "מכות מצרים", שבו הגיע המשורר לבהירות ולפשטות קלאסית, לבגרות שלימה ולהרמוניה, אך כיוון שאין בידינו ואין בכוחנו אלא להתחיל במצוה, הרי מוטב שנתחיל מיד במלאכה הקשה, בספר שלגביו גדולה ביותר חשיבות תפקידה הממַצע של הביקורת.
אמרנו: ק ר י א ה ב"שמחת עניים". לא מאמר-ביקורת מסכם, אף לא קביעת מקומה של היצירה בשירת המשורר, אף לא קביעת ערכה בשירתנו בכלל, שהם נושא לדיון בפני עצמו. על כרחנו נימנע משכבות מחקר חשובות גם בגוף השירים. עניין לספרות שלימה היא לשון המשורר, שהיא בלי ספק החולייה המגובשת והאיתנה ביותר בקו-החיבור בין עברית הדורות לעברית החיה של ארץ-ישראל המתחדשת. אגב עיסוקנו בקריאת השירים ניזקק, כמובן, גם לסוגיית-הלשון, אך שום עיסוק-אגב לא יוכל אפילו לסמן את ה י ק ף המחקר הנדרש בשביל להבין את קסמי לשונו של אלתרמן וסתריה. על-כרחנו נזניח, באותה מידה, גם את הדיון המעמיק, המיוחד, באלמנטים המוזיקליים של שירת משוררנו, אף שאין עוד יודע-נגן כמותו בשירתנו. אף בזה לא נעסוק אלא אגב קריאת-השירים, ומסתבר שכך תהא דרכנו: נלך לפי השירים עצמם, מן הפרט אל הכלל, מן הלימוד אל הדיון.