|
המונולוגים אל ה'את' - אברהם בלבן
למונולוגים מסגרת דרמטית מובהקת: הדובר פונה אל נמענת כלשהי, רומז לקשריו עמה בעבר ובהווה, ומדבר על עתיד קשריהם. דבריו כוללים בקשות, הפצרות נואשות, ואף הבטחות. אולם מסגרת דרמטית זו אינה שלמה: דברי הדובר מופנים אל נמענת אשר אינה נמצאת לצידו; אדרבא, הוא שב ומדגיש את ריחוקה ממנו. ראינו לעיל (פרק ב'), כי ריחוקה של האהובה נובע מאופייה של חווית האהבה המובעת בשירים אלה. הדובר, שאינו שב אל אהובתו בשל יראתו מן המיפגש עמה, או בשל משיכתו אל תבל, לא שכח את האשה שהשאיר מאחוריו. הוא מטעים, כי למרות ריחוקו ממנה מלווה אותו זיכרה בכל דרכיו. זכר זה מובע במלים נרגשות ב'בהר הדומיות' וב'חיוך ראשון', והוא נזכר, באופנים שונים, גם במונולוגים האחרים. עובדה זו מנמקת את תבניתם הדרמטית של השירים: אמנם ה'את' אינה לי הדובר, אך לזיכרה נוכחות רבת עוצמה בתודעתו, והוא פונה אליה כאילו היא עצמה ניצבת מולו. פנייה זו מצידו מדגישה כי הווית האשה עדיין חיה בלב הדובר, והיא מלמדת על סערת הנפש שהיא עדיין מעוררת בו.
חזור |