סערת הסתיו מטיחה בעיר המנומנמת והחנוקה ובגוף המתורבת עד חולי את גן העדן האבוד של האדם, שהוא גם הגיהינום שלו: את זכר הקדמוניות הפראית שלו. והגוף מוקסם, ומתעורר, ונכסף, ומתנגד, ונאבק, ונשבה, וחולה, ומת, ומשלים, ומתגעגע. אקלים ופסיכואנליזה, מטפורות מהפנטות על הטבע ועומקים של חקר התרבות, משמשים יחדיו בשיר הארוך ביותר ב'כוכבים בחוץ'. במסגרת מבצע הפייסבוק 'כפית אלתרמן ביום' עיינו בקפידה בכל שורה בשיר, כפית אחר כפית, מתוך קשב מיוחד לצליל, לציור ולמשמעות. לפניכם רצף הכפיות של השיר במלואו, ומבחר מדיוני הגולשים.