יש ברצוני להציג את נושא דיוני באמצעות עיון קצר בשיר "אביב למזכרת" מתוך "כוכבים בחוץ". לא אנתח את השיר ל"מרכיביו" ולא אפשרו באריכות לפי שיטה זו או אחרת, המקובלת בפרשנות הטקסט הספרותי. כוונתי רק להפנות את הדעת לתופעה בשיר, שיש בה כדי לעורר תמיהה וכדי להפיק לקח בעת־ובעונה־אחת.
הכוונה היא לכך, שלכאורה מהווה השיר צירוף לא־אקראי אבל בכל־זאת כמו שרירותי של שני שירים שונים, שקיימות ביניהם זיקות קשר, אך ההבדלים אף הם רבים, ודומה שהם המכריעים את הכף, השיר, המתמשך על פני עשרה בתים מרובעים (בשניים אמני מתפצלים הטורים ומספרם עולה על ארבעה), ניתן, לכאורה, לפירוק בנקודת־התווך שלו לשני שירים בני חמישה בתים כל אחד.
חמשת הבתים הראשונים נראים כאילו היו מעמידים הימנון רצוף ואחיד בעניינו, באווירתו, בדובר המשמיע אותו ובטון שדובר זה נוקט. השיר נראה כאודה אסטאטית ליום האביב שטוף האור והצבעים. הוא מושמע מפיו של דובר בעל נטייה לרטוריקה גועשת: דובר המזכיר בכול את דובריהן של אודות אקסטאטיות אחרות ב"כוכבים בחוץ", כגון "הרוח וכל אחיותיה", "מזכרת לדרכים", "יום השוק", "השוק בשמש" וכו'. בכולן מקושר אקט התהילה ליופיוֹ, רבגוניותו ואפילו אכזריותו של ה"עולם" בהזדהותו של הדובר עם גילויים של דינאמיות, השוברת כל קפאון ושממון בטבע, בחברה ובנפש הפרט, בין שדינאמיות זו פורצת מתוך הטבע עצמו (סוּפות סתיו, פריצת האביב בפריחתו), בין שהיא בוקעת מתוך הפעלתנות הציוויליזאטורית (בניית עיר) ובין שהיא נובעת מפגישת אדם אחד עם זולתו (בעיקר פגישתם של גבר ואשה). "אביב למזכרת" נראה איפוא שייך – בחלקו הראשון – שייכות חד־משמעית לקאטיגוריה זו של אודות רֶטוריות – אפשר אולי לומר גם אורטוריות – שקוראים רבים נטו לראות בה את עיקרו של "כוכבים בחוץ" ולזהות על פיה את הטון והמשמעות הכלליים שלו. העמדה המובעת בו היא, לכאורה, העמדה האופיינית לכל השירים מן הסוג הנדון: הדובר מסתער לקראת ה"עולם" בשפעתו המהממת; הוא משתוקק לחשוף עצמו אל מול החיוניות של יום האביב (אף כי השפעתה ההרסנית של הקרינה השופעת ממנה ידועה לו), להטיל עצמו אל תוכה, לספוג, להטמיע ולשמר אותה – כנראה לשם "פריקה" בדרך הביטוי השירי. המטאפוריקה ותכסיסי הרטוריקה שהוא נוקט אף הם אופייניים לשירים מן הסוג הנדון. המטאפורות טעונות דינאמיות כמעט היפרבולית ("מתוך דליקות אביב רצים עצי תפוח"); המשפטים נשזרים סביב חזרות אנא פוריות נרגשות וגואים בהדרגה לקראת שיא ("לקחת את המרחב, את כל צבעיו - - - את ערימות האור - - - את החיוך הרץ על גוף המלצרית". וכו'); בנקודות־שיא מופיעות פניות אפוס טרופיות שיריות אל אובייקט ההערצה המסומן תמיד בהכללות של הא הידיעה: "היום", "האור", "האדמה" ("האדמה, רסני את אביבך שלך"!). נראה כאילו ניתן היה לקבוע, שאילו סיים אלתרמן את "אביב למזכרת" בתום הבית החמישי שלו אפשר היה 'כביכול' לצרפו ללא היסוס אל השירים, המַשרים על "כוכבים בחוץ" את הססגוניות, העליזות וה"קארנאבליות" שנוהגים למצוא בו.