המאמר דן בשירים "היה ערב הקיץ" מאת ח"נ ביאליק ו"ליל קיץ" מאת נתן אלתרמן, בזיקה לשירו של שארל בודלר "דמדומי הערב",  שממנו, קרוב לוודאי, הם מושפעים. "דמדומי הערב" (מתוך "פרחי הרע", 1857) מציג תהליך שבו עם רדת הלילה הופכת העיר לעיר חטאים. החשכה מביאה איתה דמונים המעוררים את החייתיות, הפשע, האלימות ובעיקר את הפריצות. ההילולה מגיעה לשיאה בבתי האוכל ובאולמות התיאטרון, ואז חוגגים גנבים, סרסורים ופילגשים, בעוד החולים והחלשים מוצאים את מותם בבדידות. 

שירו של ביאליק "היה ערב הקיץ" (1907) מתאר לכאורה מהלך דומה, שבו עם רדת הערב ישויות דמיוניות המכונות "בנות ליליות" לוכדות ברשת התשוקה את כל התושבים בלי הבדלי מעמד. העיר נסחפת לתוך הילולה של מיניות, שבשיאה מתואר ההמון כשיכור המתגולל בקיאו. אלא שבניגוד לבודלר, ביאליק כלל אינו מזכיר פשע ואלימות אלא שחרור מיני בלבד. קריאה זהירה מגלה שהשיר לא רק שאינו מגנה את החופש הארוטי, אלא אולי אף מזדהה עימו. השיר, המתגלה כפרודיה על שירו של בודלר, מנצל את הדגם הבודלרי למתיחת ביקורת לגלגנית על דיכוי הארוס בחברה היהודית. 

בשיר "ליל קיץ" מאת אלתרמן (בתוך "כוכבים בחוץ", 1938) העיר הלילית מיוצגת באמצעות רצף אימאז'ים היוצרים אווירה של זרות, פחדים, אלימות, מאגיה וארוס. כל אלה פועלים בתנועה מתגברת המגיעה לשיאה בסחרור מוטרף, שבו העיר המאופרת כזונה מתאדה ועולה השמיימה. אף שאין תיאור ריאליסטי של אנשים ומעשיהם, ניתן לזהות שאלה הם אותם היסודות ממש היוצרים את ההתרחשות בשירו של בודלר, והמראת העיר מקבילה לשיא ההוללות ב"דמדומי הערב". מסתבר שאלתרמן עשה כאן תהליך הפשטה, ממש כמו בציור המודרניסטי: במקום לתאר את תושבי העיר ואת מעשיהם בכלים ריאליסטיים כפי שעשה בודלר, בחר המשורר בייצוגים מופשטים של תכונות בני האדם ושל מעשיהם.