כך פעמים, לפתע, נישאת העין מול שרביט־ענף ענוד אגלי־טל המתנודד להנאתו בחמה:  וכמין ראִיה ראשונה אתה חובק את זכרו בלב ומפליג לקראת כל מראה ושמועה הפורשים את עצמם כאילו מחסד זה, מראה הנגלה ונענה בבת־צחוק משתפכת על השפתים כפרח על עליו. ריח החיים עולה לאפך והוא כריח שדה, יער וגשם.

 

משהו ממין זה בא אלי עם קריאת ספרו של אלתרמן. אור, הרבה אור, אור שחרים מסלסל בין אדי נהר ו"המולת עצים בתכלת" גשם, בארות ו"דרכים עמוסות מרחב ושיר" פונדקאות, שוָקים, ברזל, עשת ומתכת.

 

הָעֵצִים שֶׁעָלוּ מִן הַטַּל

נוֹצְצִים כִּזְכוּכִית וּמַתֶּכֶת.

 

זה הוא המטען, שאותו פורק המשורר כראשון נודד את יריעת אהלו וממצמץ בעיניו מול המרחב המתחכך לרגליו בחַיַת־בית תמימה ונבונה.