על השיר הגדול והידוע "פגישה לאין קץ" כתבתי בספרי "עוד חוזר הניגון" שהוא למעשה פותח את קובץ הביכורים של אלתרמן "כוכבים בחוץ", שכן הוא מובא בקובץ  זה לאחר שיר-פתיחה "קל" וקצר שכמוהו כ"כיוון כלים" של תזמורת לפני השמעת היצירה הגדולה. שיר חשוב זה, המופנה אל נמענת בלתי מזוהה, זכה לפירושים רבים שניסו להתמודד עם חידת זהותה של הנמענת. היו שראו בה אהובה בשר ודם, והיו שראו בה יישות מופשטת מתחומי המציאות (העיר בהווה ובעבר, תבל על כל גילוייה) או מתחומי האמנות המחקה את המציאות ומשקפת אותה (בת השיר, העיר כיצירת אמנות אדריכלית). ההֵלך-המשורר מוכן לכל קרבן, ובלבד שיזכה מ"האישה" הגדולה והאריסטוקרטית הזו לרגע של חסד – לחיוך אחד ויחיד,  ולוּ במחיר חייו.

כזה היה לכאורה צריך להיות גם מעמדו של השיר הארוך "בהר הדומיות". כמו השיר הארוך "פגישה לאין קץ", אף הוא אפוסטרופה (שיר פנייה), המופנה לנמענת בלתי מזוהה. במקביל לשיר "פגישה לאין קץ", המובא בפתח החלק הראשון של "כוכבים בחוץ", לאחר שיר פתיחה קצר,  השיר  "בהר הדומיות" מובא בפתח החלק השני של "כוכבים בחוץ", מיד לאחר שיר פתיחה קצר ("אז חיוורון גדול האיר"), שאף הוא כמוהו כ"כיוון כלים" לקראת השמעת היצירה הגדולה.