מאמרים  • • •
איך נוצר ריתמוס של פרוזה - בלשון השירה - רות קרטון-בלום

בשנות השישים ומייד לאחריהן חלה תמורה פואטית בספריהם האחרונים של שלושת עמודי התווך של המודרנה בשירה העברית: חגיגת קיץ של נתן אלתרמן (1965), עם הלילה הזה של לאה גולדברג (1965) וספר הסולמות של אברהם שלונסקי (1972). תמורות אלה חלו מכוח התפתחויות פנימיות אישיות, אבל לא פחות מזה מכוח המפגש עם השירה הצעירה של אותן שנים, ומכוח התמורות שחלו גם בשירה האירופית של אותו דור.
 אחת התוצאות המרתקות של התקרבות זו בין הדורות, הוא היווצרותו של רתמוס הפרוזה בחגיגת קיץ. ואמנם קובץ השירים האחרון של אלתרמן סימן מיפנה מכמה בחינות: מבחינת השקפת העולם הכוללת והשקפת העולם הספרותית ומבחינת הלכי הרוח וכניסת היסודות האוטוביוגרפיים המובהקים. ואולם עיקר התמורה חלה בתופעות הסגנוניות במובן הרחב, והיא נגזרת משלושה נתונים: מהאופי הז'אנרי של היצירה, כלומר מן המעבר מחד־קוליות לרב־קוליות; מן העולם ההגותי־הפילוסופי הנפרש בה; אבל לא פחות מאלה – מן העימות עם המודלים הפואטים שהציגה שירת דור המדינה, עם "האקלים הסגנוני" של שנות החמישים והשישים בשירה העברית. תלבושתה הסגנונית החדשה של יצירה זו מדגימה אפוא, חיווי ארס־פואטי סמוי בפולמוסו של אלתרמן עם משוררי דור המדינה.



חזור
  
 
בחסות: תמ"א 38 - האתר המרכזי
© כל הזכויות לאתר נתן אלתרמן שמורות לטרגט מערכות בע"מ, עיצוב האתר - סטודיו קליימקס