|
"עולם הפוך" מדרכי ה"הֲזָרָה" של האמנות המודרנית - זיוה שמיר
הכותרת "עולם הפוך", כשם אחד מפזמוני 'המטאטא' שכּתב נתן אלתרמן לוכדת כמדומה היטב את פואטיקה ה"הֲזָרָה" של משורר מודרני, שגמר אומר להביא ביצירתו לניכּוּרו הגמור של כל מראה מוכּר, תוך הפיכת הפּראמֶטרים של המציאות על פיהם: את הסטאטי הפך לדינאמי, את הפאסיבי לאקטיבי, את הנקלט בחושים לקולט, את הדומם או המלאכותי לחי ולטבעי, את הדקדנטי לתמים, את הכאוטי והסטיכי למרוסן ולמסודר, את הטראגי והמקאבּרי להיתולי ולקליל, את החכם והמתוחכם לאווילי, וכן הלאה. המטאמורפוזות הללו, המתחוללות הן במציאוּת המעוצבת ביצירה והן בלשון המעצבת אותה, מתגלות בדרך כלל כסימטריות וכדו-סטריות. כך, למשל, הופכות לא אחת העיר והדרך בשירי אלתרמן ליֵשויות חיות ודינאמיות, ואילו המהלך בהן מוצג כדמות סטאטית וקפואה, דמוית-פֶּסל, שהשווקים והרחובות עוברים על פניה. כך גם נצבע הטבע תכופות בגוני תפאורה מלאכותיים, בעוד שהעיר, שהיא מעשה ידי-אדם, מקבלת תכופות את ריח היער והשדה; השמים יורדים אל הארץ, וקולטים את צבעם הירוק של נחשול מי-ים או של נאות-מרעה, ואילו גרמי השמים משתקפים באבני המרצפת – בשלוליות, בזגוגיות ובכל חפץ מחזיר-אור – וצובעים את פני הארץ בצבעי זהב וכסף.
השיר האלתרמני נתון אפוא בתוך מערכת מסועפת של תמורות ותהפוכות – אינוֶורסיות, מטאמורפוזות, טרנספורמציות וטרנספיגורציות – ההופכות את כל הערכים הקבועים ואת כל המוסכמות המקובלות על פיהם. אך אין המהפכים האלה פעלולים טכניים ותוּ לא. לפעמים הם אמנם עשויים להרשים את הקורא כשעשוע גרידא, כהצטעצעותו קלת הדעת של האמן הלוליין (האמן מופיע תכופות ביצירת אלתרן כ"הומוֹ לוּדנס" – כאיש המשחק ) במעתקים אוֹפּטיים, אקוּסטיים, סמנטיים, וכדומה, למטרות אֶסתטיזציה וסגנוּן. לאמִתו של דבר, לפנינו – על דרך הפואטיקה האוקסימורונית המצרפת ניגודים – גם בבואה נאמנה להשקפה כבדה וטראגית ביסודה, שהחזות הצבעונית והקולנית אך מחזקת אותה ולא מבטלת אותה. ההשקפה היא השקפתו הרלטיביסטית של איש-ההגות המדורני,שאיבד את כל אֵמונו בביטחונות ה"מוצקים" וה"בלתי-מעורערים" של העבר, ועל כן הוא נמשך אל אחת משתי דרכים, שהן בבחינת תרתי דסתרי – אל הניהיליזם ואל האבסורד, המושכים אל הדיסאינטגרציה ואל הכאוס, מזה, ואל האמונה בתאוריות המדעיות החדשות, שהשליטו תפיסת-עולם חדשה וסדר חדש, מזה. כאמור, חזותם הקלילה והעליזה של השירים סותרת רק לכאורה את המסר הרציני והקשה המוצנע בחוּבּם.
חזור |