מאמרים  • • •
נתן אלתרמן ופולמוס 'שתי הדרכים' - אבנר הולצמן
כתיבתו של נתן אלתרמן על השואה וספיחיה היא, כידוע, מסכת רחבה ומגוונת, שנפרשה במשך שלושים שנה ומעלה הן בחטיבה הקנונית של שירתו והן בכתיבתו בעניינים אקטואליים בשירה ובפרוזה. ראשיתה בימי 'רגעים', הטורים המחורזים של שנות השלושים, ואחריתה בפובליציסטיקה של שנותיו האחרונות שכונסה בכרך 'החוט המשולש'.  קטע אחד מתוך מסכת זו יתואר להלן, והוא פולמוס ציבורי בן שני שלבים שניהל אלתרמן בשנים 1954-1955 במסגרת 'הטור השביעי'. הפולמוס הקיף אחדות מן השאלות הבסיסיות הנוגעות לדרכי התגובה של היהודים בשואה, אבל התמקד בסוגיית ההערכה של פעולת היודנראטים, מועצות היהודים שנתמנו על ידי הגרמנים לנהל את ענייני הקהילות בשטחים שתחת שלטונם. 
 
הפרשה החלה ביום כ"ז בניסן תשי"ד (30.4.1954), יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שבו פרסם אלתרמן ב'דבר' את הטור 'יום הזיכרון והמורדים'. זהו שיר הכתוב כמונולוג של מורדי הגיטאות המתים – אותה עמדה של מתים דוברים הרווחת כל כך בשירת אלתרמן – שמפיהם מושמע הטיעון הבא: הנטייה להפוך את מעשי ההתקוממות והמרד לסמל עיקרי ולמוקד הזדהות יחיד עם זיכרון השואה, אף שהיא נטייה מובנת, יש בה התעלמות מן המציאות לאמיתה, עיוות של פרופורציות, וחמור מכל – סילוף זכרם של המוני היהודים שהלכו אל מותם בלא לגלות התנגדות אקטיבית. תגובת היהודים בשואה, אומר השיר, הייתה מורכבת ורבת פנים, ואין מקום להפרדה הפשטנית המקובלת בין גיבורים שלחמו בנשק לבין כל האחרים. המרד הוא אמנם נקודת שיא, מופת של התעלות נפש, אבל לא בו עיקר מהותה של התקופה. לנוכח המציאות של תקופת השואה, החורגת מכל ניסיון אנושי קודם, בְּטֵלָה משמעותם המקובלת של מושגים כמו כבוד וגבורה. היו כבוד וגבורה לא רק בעמידתה של המחתרת הלוחמת אלא בכל גילויי החיים והמוות של העם היהודי, ואפילו בקרב מי שהתנגדו לפעולתה של המחתרת, ואין להעמיד אותם אלה כנגד אלה, ואין לפאר צד אחד באופן המבזה בהכרח את הצד האחר.
פרק מהספר 'אהבת ציון' - כרמל הוצאה לאור


חזור
  
 
בחסות: תמ"א 38 - האתר המרכזי
© כל הזכויות לאתר נתן אלתרמן שמורות לטרגט מערכות בע"מ, עיצוב האתר - סטודיו קליימקס