|
הבן, האב וחולדת הבר - עוזי שביט
ננסה עתה, לאור תובנות אלו, לקרוא מעט בדיאלוג בין הבן לאב בשאר שירי המכות, ולעמוד על כיוון התפתחותו.
הדיאלוג בשיר הראשון, 'דם', נפתח בשני מפשטים של הבן האומרים, לכאורה, אותו הדבר עצמו פעמיים:
סְחַרְחַר אֲנִי, אָבִי, סְחַרְחַר לֹא מִמָּחוֹל,
נִחָר אֲנִי, אָבִי, אֲנִי כַּחוֹל.
משמעות השורה השנייה ברורה לחלוטין: הבן צמא. אבל מה פשר השורה הראשונה? האין זה אלא משחק מילים ברוקי בין סחרחר לניחר, החוזר פעמיים, כשמשמעות 'סחרחר' אינה שונה מ'ניחר'? ומה פשר ההסבר 'סחרחר לא מחול'? והרי האב יודע היטב שהבן לא היה בשום נשף מחולות אלא ישב אתו בבית! גם ההמשך אינו מתקשר לכאורה: במקום להשיב ישירות לבקשת הבן ולומר לו כי אין מים בכד, מסביר האב את הסיבה למכה. האם כאן דו-שיח של חירשים?
בכוונתי להציע תשובה אחרת: אין זו דו-שיח של חירשים אלא דו-שיח ברמזים, דו-שיח שבו הבן מנסה להצניע את מה שלו עצמו איננו מחוור עד הסוף, והאב מנסה להשיב למה שלא נאמר בגלוי. להערכתי, המשפט 'סחרחר אני, אבי, סחרחר לא ממחול' משמעותו שונה לחלוטין ממשמעות המשפט המקביל לו והמתחרז אתו בצורה כמעט מושלמת (סחרחר אני, אבי – ניחר אני, אבי; סחרחר לא ממחול – ניחר אני כחול). המשפט השני מדבר על הצימאון, כלומר על ההבט השלילי של המכה, ואילו המשפט הראשון מדבר על השיכרון, על ההבט החיובי שלה, על הקסם האסתטי-ארוטי שלה, הבא לידי ביטוי באימאז'ים המרהיבים: 'יהלום שני', 'שני זוהר', 'צמות עלמה צונחות כפטל על פי הבאר'. הבן אינו סחרחר לא ממחול ולא מיין – הוא שכור יופי, מהופנט. והאב מבין זאת היטב, ומנסה להסב את תשומת לבו מהיופי למקורו השלילי, מההסתכלות האסתטית אל ההתבוננות האתית, האמורה לחשוף את שקריותו.
חזור |