מה מבקש מאיתנו השיר של אלתרמן? דן מירון עונה: "שנשחרר את השיר מזרותו, שנחזיר אותו אל ההקשר האישי-הריגושי", שנקרא אותו דווקא כאיגרת אינטימית, כווידויו של המשורר על ה-moi profond שלו. שם, במעמקי האני, מסתתרת האמת בצורת דחפים אסורים, מביישים, לא-מהוגנים, שם נמצא האני האותנטי שהמשורר – כמוהו כמו הקורא – מדחיק ומסווה אותו מעיניהן המהוגנות, הממוסדות של החברה והמשפחה. ספרו של דן מירון, פרי מאמץ מחקרי בלתי-נלאה, כושר פרשנות וירטואוזי, תנופה רטורית ורגישות פדגוגית אבהית, נכתב כדי שקורא העברית הצעיר בתחילת האלף השלישי, חניך המדיה והרייטינג, יהיה מסוגל לחלוק את הקירבה האינטימית אל אלתרמן שסחפה את מירון הצעיר ואת בני דורו, לשם כך – כדי להחזיר לאלתרמן את ה"אני" שהודחק – גייס מירון בפעם נוספת, וביתר עוז, את הגישה הפסיכואנליטית, זו המגלה את מה שהיוצר עצמו לא היה מודע לו, ובמיוחד את שליטתם של דחפי הליבידו – בעיקר דחפים אדיפליים ומיניים – על חיי הנפש והרוח שלו, ואת תפקידה התרפויטי של הכתיבה, כדי להעניק לקורא "אני" אלתרמני ממשי, שאינו קיים בשירים, מביא מירון בספר את כל הפרטים הביוגרפיים שהצליח לחשוף על ילדותו ונעוריו של אלתרמן, על יחסיו עם אביו, אמו ואהובותיו, ואפילו שני צילומים של אלתרמן הצעיר עם בנות זוג, שבהם אלתרמן נראה שאינו מוכן כלל וכלל להתמסרות אינטימית. אלתרמן בספר הזה הוא אלתרמן של מירון ולא של מישהו אחר (אולי יגיע היום שבו ייכתב ספר על מירון כפי שהוא משתקף בדיוקני הסופרים שלהם הקדיש את מחקריו), ולכן הוא אלתרמן חי מאוד, אישי מאוד, אינטימי יותר מאלתרמן וממירון גם יחד בחייהם הממשיים.