מאמרים  • • •
גם לברזל, אחי, עוד יש כינור עתיק - דן מירון
תפקיד המשורר - לשמור על המודעות להמשכיות הכפולה - מוגדר בבהירות באמצעות ה"עוד" בשיר הפתיחה של הספר, "עוד חוזר הניגון". למעשה, מציג שיר זה את תסמונת ה"עוד" בצורתה המלאה והבהירה ביותר. הוא עושה זאת לא רק בתוכנו הגלוי - היינו, בהצגת השירה ודרך החיים של המשורר כמין כורח ראשוני, קדמוני, שהמשורר כאילו ניסה "לשווא" להשתחרר ממנו, והוא שב ומאשר את עצמו בכוח מתחדש - אלא גם, ואולי בעיקר, באמצעות התשתית הלוגית והדקדוקית של בתי השיר.
בתשתית הזאת, כמו גם בריתמוס החזק, המשתלט, האוכף עצמו, הנובע ממנה, מציג השיר מציאות, שבה רק ההמשכה של העבר אל תוך ההווה מבטיחה את התקיימותו של העתיד. הניגון, גילומה של השירה, שבו עוסק השיר, מקורו בעבר. ההווה שאליו הוא "חוזר" הוא רק בבחינת תחנת מעבר. הוא כמעט אינו קיים בשיר. כל קיומו תלוי בהמשכיות של ה"עוד", אשר בכוחה הוא מוליך את העבר לעתיד. הקונסטרוקציה הדקדוקית של השיר מאלפת מבחינה זאת. הבית הראשון שלו בונה הווה המסתמך כולו על העבר, כאילו לו לעצמו, היינו, להווה, אין שום ממשות או אופי סיטואציוני משל עצמו:
עוד חוזר הנגון שזנחת לשוא
והדרך עודנה נפקחת לאורך
וענן בשמיו ואילן בגשמיו
מצפים עוד לך, עובר אורח.
הנהו צרור ה"עודים" הראשוני והעקרוני של "כוכבים בחוץ". החזרה המשולשת על ה"עוד" לא רק מעניקה לבית את המוסיקה הכפייתית, הסוחפת שלו, אלא גם ובעיקר מכוננת הווה שכולו מורכב משיירי עבר. הווה זה מורכב מניגון שעודו חוזר; כלומר, הוא היה קיים בעבר, כאילו נזנח - אבל "לשווא"; הוא חוזר ומכוון את ההווה שביקש להיות אחר, משוחרר מן הניגון. הדרך היתה בעבר עין פקוחה ("דרך עוד צופה אל הלך"). היא כאילו נעצמה לשעה; אבל עכשיו היא שבה ונפקחת לכל אורכה, ניבטת לעבר ההלך ותובעת את השתעבדותו לה. עיני הדרך תיעצמנה סופית רק עם בוא ה"קץ" ו"הדממות", כלומר, עם המוות ("כי הסוף, אחים הוא אלם, כי באוני הדממות. כעינים מול ההלך הדרכים נעצמות", "תיבת הזמרה נפרדת").


חזור
  
 
בחסות: תמ"א 38 - האתר המרכזי
© כל הזכויות לאתר נתן אלתרמן שמורות לטרגט מערכות בע"מ, עיצוב האתר - סטודיו קליימקס