פרשת לבון היא המשבר הפוליטי הפנימי החמור ביותר שידעה מדינת ישראל מאז היווסדה. פרשה זו העסיקה את המערכת הפוליטית בארץ בפרקי זמן שונים על פני תקופה של עשר שנים, ונודעו לה משמעויות מרחיקות לכת הן מן הבחינה הפוליטית והן מן הבחינה החברתית. במבט לאחור ניתן לקבוע כי הפרשה החישה את קץ שלטונו של דוד בן-גוריון; היא סילקה מעל הבמה הפוליטית אישיות דומיננטית ויורש פוטנציאלי של בן-גוריון בדמותו של פנחס לבון; היא עיכבה את הקידום הפוליטי של קבוצת ה"צעירים" בני טיפוחיו של בן-גוריון; היא גרמה לשידוד-מערכות במבנה המפלגתי של ישראל – הקמתה של רפ"י וכינונו של המערך; היא חיזקה את מעמד העיתונות בארץ וכן חשפה את כוחן הציבורי של קבוצות-לחץ חברתיות; היא גם יצרה קיטוב בין האינטליגנציה הישראלית לבין תנועת העבודה. יש בהחלט מקום לסברה כי פרשת לבון – כפי שחזה משה שרת – מסמנת את תחילת הסוף של ההגמוניה של תנועת העבודה במדינת ישראל.

נתן אלתרמן ליווה באופן פעיל את פרשת לבון מראשיתה ועד סופה. במסגרת "הטור השביעי" שלו בעיתון דבר – שהיה מוסד ספרותי שרכש לו במרוצת השנים מעמד יחיד במינו במערכת הפוליטית והציבורית – ביטא אלתרמן את עמדתו בעניין הפרשה עוד מתחילתה בשנת 1955, ועד לסופה המר בשנת 1965. להוציא שיר אחד, אותו פירסם אלתרמן בראשית ימי הפרשה, תגובותיו במסגרת ה"טור" הן בפרוזה, והן מסתכמות בשלושים מאמרים בקירוב. בנוסף לזה פירסם אלתרמן מאמרים בודדים בנושא הפרשה גם בעיתונים אחרים – הארץ, ידיעות אחרונות ומבט חדש. אולם אלתרמן הסופר לא הסתפק הפעם בעטו בלבד, ובהזדמנויות שונות היה מעורב במעשה הפוליטי ממש: תחילה עשה נסיונות שונים לחיזוק מעמדו של בן-גוריון במפלגה ובציבור, ולבסוף צידד בפועל בעמדת המיעוט במפא"י, השתתף בייסודה של רשימת פועלי ישראל (רפ"י), ואף נטל חלק פעיל בחייה של מפלגה זו. פנקסי-העבודה של אלתרמן משקפים היטב את התעניינותו הכוללת בפרשת לבון, ואת עבודת ההכנה שבה היה נתון לצורך השתתפותו – בכתב ובמעשה – בפרשה זו.