מאמרים  • • •
פרץ וסער - מנחם דורמן
הפסקת "כתובים" בדצמבר 1932 ויסוּדם של "גזית" בינואר 1932, של "טורים" ביוני 1933 ושל "גליונות" בנובמבר 1934 נראים, ביסודו של דבר, כמהלך אחד בצמיחה של הספרות הארצישראלית, מהלך של יתר־גיווּן ושל ביסוס טעמים שונים גם בבטאונים מיוחדים, כל בטאון ועורכו: שלונסקי, למדן, טלפיר, שלושתם בני ראשית המאה, שעלו לארץ בתחילת שנות העשרים כאנשי העליה השלישית וגמרו בארץ אוניברסיטאות של סלילת כבישים, בניין בתים וייבוש ביצות בעמק יזרעאל. היה שוני רב (גם בצורה החיצונית) בין "גזית" ל"גליונות". אך מדבר אחד ביקשו שניהם להתבדל מפורשות והוא זיקה למפלגה מן המפלגות ותלות בהן, מבחינה חומרית ומבחינה רוחנית. כמו שכתב למדן בפתח החוברת הראשונה: "כרטיס־מפלגה אין בידינו וגם איננו רוצים הו. אנו רואים בפוליטיזציה היתירה של חיינו עתה אחד האסונות הגדולים ביותר של זמננו וגו'". ("גליונות לדברי ספרות, מחשבה וביקורת, יוצאים אחת לחודש על־ידי יצחק למדן", תל־אביב, כסלו תרצ"ד). מבחינה זו, "גזית" עוד הרחיק לכת בהתנזרותו מכל טיפול בבעיות חברתיות אקטואליות ומכל נקיטת עמדה כלפיהן. עמודיו היו מוקדשים רק לספרות ולאמנות. מאידך גיסא, הירבה טלפיר לעסוק בסוגיה של "פרובינציאליות" ו"אוניברסאליות" ולעשותה, לכאורה, קנה־מידה לאמוד בו את הישגיה או כשלונותיה של הספרות הארצישראלית שבעין; לדידו, יעוד בטאונו, בניגוד לבטאוני שלונסקי, היה לעצב את המיזוג הנכון בין "הארצי־לוקאלי והיצירה האוניברסאלית". לעומת זאת, עורך "גליונות" לא שינן מושגים אלו וניגודם (הממשי או המדומה), שעוד תפסו מקום ניכר, כזכור, במילונם של "כתובים", בימי שטיינמן־שלונסקי. אם "טורים" ו"גזית" ניסו להגשים, כל אחד על־פי דרכו, פורמולה מיוחדת של "מבית ומחוץ" (איך להיות ספרות עברית מודרנית כענף מן הספרות האירופית), הרי "גליונות" כמו ביקש להסתפק במועט של "בית" גרידא.
בין כך ובין כך, שוב לא היה בנמצא "מחנה" של ספרות צעירה, אף כי שלונסקי עוד הוסיף זמן־מה, גם בגדר "טורים", לדבוק בנוסח הקודם. הסתייגותו של אלתרמן, בן שנות השלושים בספרות ארצישראלית, מן התפיסה השלונסקאית של "מחנה" ושל מלחמת "מחניים", עם השיתה ביטוי לטעם אישי, למזג אישי, היתה בה גם סימן לתמורה כללית יותר, ועם שחבורת ,טורים" היתה חביבה עליו והוא חש מחוייבות לעשות למען הצלחתו, שיפורו והעשרתו של הבטאון הזה, לא חסך מטובו גם מ"גזית" האנטי־טורימי, אם אפשר לומר כן. כמו שראינו, תחילת השתתפותו בבטאון זה, בעודו בנאנסי, היתה מקרית כלשהו (ושלונסקי גער בו, כנראה), אבל אחר־כך, שעה שכבר ידע היטב מה בין "גזית" ל"טורים", הנה בכל־זאת לא משך את ידו מבטאונו של טלפיר והוסיף להדפיס בו שירים גם בשנת תרצ"ג וגם בשנת תרצ"ד, עד שנפרד מכתב־עת זה מחמת דבר שנפל בינו לבין העורך ולא חזר להדפיס בו שירים משלו. שיר אחרון שפירסם ב"גזית" הוא שירו הנודע: "חיוך ראשון", בגלגולו הראשון, כמובן.  מכל־מקום, השתתפותו של אלתרמן ב"גזית" במשך שלוש שנים, בקירוב, גם בימי "כתובים" וגם בימי "טורים", היתה בבחינת ביטוי חיובי לשלילת התפיסה של בלעדיות, מטעם "המחנה" או מטעם "החבורה".


חזור
  
 
בחסות: תמ"א 38 - האתר המרכזי
© כל הזכויות לאתר נתן אלתרמן שמורות לטרגט מערכות בע"מ, עיצוב האתר - סטודיו קליימקס