מאמרים  • • •
רגעים - מנחם דורמן
למן שובו מצרפת, בקיץ 1932, ועד הופעת הספר "כוכבים בחוץ", באביב 1938, לא פרסם אלתרמן אלא כשלושה מניינים של שירים ליריים, רובם הגדול במחציתו הראשונה של פרק־זמן זה; לעומת זאת, בשנים 1935 – 1938 הוציא מאמתחתו לא יותר מארבעה שירים כאלה, שכולם נדפסו ב"הארץ" דווקא, שלא על־פי הכלל שנקט להביא בעתון יומי רק אקטואליה, במובנה המצומצם של מלה זו. אמנם, הבטאון "טורים" נעלם בינתיים, אבל לא היה חסרון בכתב־עת ספרותי אחר להדפיס בו שירים. מסתבר, כי הספר "כוכבים בחוץ", שמניין שיריו הוא ס"ח, נכתב בעיקרו בין תרצ"ד לתרצ"ז – במסתרים. אלא שבאותו הזמן עשה אלתרמן עבודה ספרותית רבה מאוד, שפירותיה המוצלחים הוציאו לו בנגלה מוניטין כ"נסיך" הפזמון הארצישראלי. מישהו (אולי אורי קיסרי?) כינהו לראשונה בכינוי אריסטוקרטי זה ומאז דבק בו בזמן ההוא. רק מעטים, לערך, ידעו כי בעל טור־החרוזים האקטואלי ב"הארץ" החותם בכינוי "אגב", אף הוא נתן אלתרמן, אבל מי שידעו חשו מן־הסתם, כי גם בז'אנר הזה בשדה העתונאות אין חריף ואלגנטי ממנו. בנגלה, בפרהסיה של שנות השלושים, ברשות הרבים של תקופה זו של סער־ופרץ, היתה לאלתרמן דמית של איש הפזמונים ושירי־העתון.
תחילתה של העתונאות האלתרמנית בפליטון שבפרוזה, מה שקוראים בעברית לעתים קרובות בשם "רשימה". הפליטון כז'אנר ספרותי, מהותו הושאלה מכמותו – משהו קל וקטן. צורתו של הפליטון הטוב חופשית, נוצצת בכמה צבעים, והפרופורציה שביניהם היא הנותנת את הטעם. בקוראנו את פליטוניו של אלתרמן מן השנים 1931 – 1934, ראינו קודם־כל עד מה פרוזה זו איננה פרוזאית־מופשטת ועד מה היא נזקקת ליסוד הדימוי שבשיר. זוהי "פרוזה של משורר לירי"  שבה תחושה זו או אחרת מפעילה את הדמיון היוצר המראה גופי־דברים בתנועתם. המרחק בין דימוי לדימוי הוא מועט, עד־כדי כך שלא־אחת דומה על הקורא, שהתמונות המסתערות על המחבר שולטות בו יותר משהוא מצליח לשלוט בהן. כל מטפורה היא סיפור בזעיר־אנפין. ההתייחסות החיה אל הדוממים מחיה אותם ובהתאם לתוכן ההתייחסות הם לובשים דמות אנושית מסויימת. פליטוניו של אלתרמן הצעיר חוט של עליזות נמשך עליהם וגם האירוניה שבהם היא חייכנית. פליטון שהוא כותב הוא מעין "קוקטייל" ספרותי, שבמיטבו צריך להיות תוסס ומבעבע. הוא עצמו מגדיר את הכתיבה הזאת כ"פיליטוניסטית" (דרך משל: "אדם הטובל עטו הפליטוני בתוך מערבולת־החיים הזאת וגו'"), ועם־זאת הוא מבקש להיזהר מ"פליטוניות" יתירה, ככתוב במקום אחר. בתוך הפליטונים הללו אנו מוצאים גם הסבר שבאגב־אורא לנטייתו החזקה, הספונטאנית והמודעת, לאחזו לשון דימויים המיוחדים, כביכול, לשירה בלבד; הוא קובע: "פרצוף חי אין די לצלם במלים". גם לדוממים – עיר, רחוב, בית, אגם, ים – יש פרצוף חי אם הם אומרים לך משהו, אם אתה חווה אותם; צילומם, תיאורם החיצוני בלבד הוא סטטי ואבסטרקטי.


חזור
  
 
בחסות: תמ"א 38 - האתר המרכזי
© כל הזכויות לאתר נתן אלתרמן שמורות לטרגט מערכות בע"מ, עיצוב האתר - סטודיו קליימקס