את דבריו חילק המשורר לשלושה חלקים שניתן לראותם כפרולוג, עיקר הדרמה ואפילוג. הפרולוג מגיש לנו את תמציתו של סיפור המעשה מתוך הדגשת הכוונה שבהעלאת הנושא. "שירי מכות מצרים" – השם הוא משותף לקובץ השירים כולו ולחלק המרכזי שבו –מציירים את עשר המכות מתוך זווית הראות, שנקבעה   בפתיחה. החלק השלישי הוא מעין אחרית דבר, המהווה גם תחנת המשך לעלילה הראשית. הצורך בארבעה שירי פתיחה מקורו בדרך ההתייחסות למיתוס הקדוש. אין כאן החייאה של נושא מקראי לשמו מתוך רצון לפרשו מחדש. מצרים של אלתרמן איננה סמל השעבוד, ומכותיה אינן תגמול לרשעים ומדכאים בלבד. אף אין פה אקטואליזאציה של דיוקנאות ומעשים מן העבר, כפי שעושה אלתרמן בשירי העת והעיתון. ("בן נון עצמו כחי חלף פה השבוע". בשיר "תנועת מלקחים", מתוך הטור השביעי). המשורר מושפע מן הזמן. שירי מכות מצרים פורסמו לאשונה בשנת תש"ד, לאמור, בעידן השואה, בשלהי מלחמת־העולם השנייה. ברם, הלקח הוא מחוץ לתחומם של מאורעות אקטואליים ויהיה משקלם אשר יהיה. אל פרשת העבר מצטרפת דרך ראות אישית לגמרי. זו – רואה בכל פורענות גלובאלית את אסונו של הפרט: אב ובן בהתקשרות של דמים. מתוך עשר המכות מובלטת הנוראה שבכולן: "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים מבכר פרעה היושב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור וכל בכור בהמה; ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים ותהי צעקה גדולה במצרים כי אין בית אשר אין שם מת" (שמות יב, כט-ל). לא פרעה ועבדיו עומדים לנגד עיניו של המשורר אלא הבית, כל בית אשר בו אב מספיד את בנו  נופל עמו באסונו. אבל הפנייה האינדיבידואלית של הכותב לעברן של צעקת הבן ומענה האב, איננה מתוך דחיית רוח המקור לשם הפגנת התייחסות אישית. המחבר צמוד לערכים בעלי תוקף אוניברסאלי. את הפרשה הקדומה הוא הופך בית־קיבול לערכים אלה. נאֹ־אמון היא על כן נקודת מוצא, ולא מטרה.